זווית אחרת

אין הרבה ספורטאים גדולים שקנו את מקומם בהיסטוריה ע"י מה שאמרו ולא איך שיחקו או כמה ניצחו. אחד מהם הוא יוגי ברה (yogi berra) שגם הגיע להישגים מדהימים על המגרש וגם ידע לדבר. יוגי מי?

יש לי חברים אוהדי קבוצות אחרות, הקנטות הדדיות הן חלק מהעניין, הן עושות את הספורט הרבה יותר מעניין.

השנה 2004 ואני בטיול אחרי צבא בניו זילנד. כחובב ספורט מושבע, לא יכולתי לוותר על מעקב אחר הספורט המקומי.

לאוהד ספורט בינלאומי מצוי כמוני, ימי ראשון יכולים להיות תענוג גדול (או סיוט מתמשך), בטח אם חלק מהקבוצות שלי משחקות אחת אחרי השניה

את המשחק של רישון מול נצרת ביליתי עם אבו אחמד, אוהד נצרת מושבע. אבו אחמד, כמוני, הוא אוהד שפוי אבל חצוי.

הרעיון לפוסט הגיע בחמש וחצי בבוקר, כשהכחול (נובאק דג'וקוביץ, או נולה) שבר בפעם השניה במערכה הרביעית את הלבן (רוג'ר פדרר) והיה רחוק רק משחקון אחד מזכיה באליפות ארה"ב בטניס. ממתי כחול זה הצבע של הרעים? זה לא אמור להיות שחור? כחול ולבן זה שלנו, הטובים.

היא חוזרת, היא עוד רגע שוב פה, במלוא הדרה, במלוא יופייה. כל הקיץ חיכיתי לה, למעשה אפילו יותר מזה, עוד מהחורף הקודם.

במהלך השבוע, כשהמגעים לקראת חתימת חוזה הטאלנט שלי עם "הזווית" התחממו, התחלתי לחשוב מה אני כותב בפוסט הראשון שלי.

אני חייב להיות כן, אף פעם לא אהבתי אותך, בכלל לא. אף פעם לא הייתה לי את היכולת להתחבר אליך.

השנים חלפו תוך כדי מעקב אחר טורנירים מדי פעם ואז הגיע טורניר ווימבלדון לשנת 2003. משחק רבע הגמר הפגיש את שיאן הזכיות בגראנד סלאם בכלל ובווימבלדון בפרט, פיט סמפראס האגדי, עם טניסאי צעיר ואלמוני ללא הצלחות משמעותיות בסבב, בחור שוויצרי עם קוקו אסוף בשם רוג׳ר פדרר.