לפני כשבועיים כתב רום טל-דן פוסט קצר ובו תיאר את מצבו העגום של הכדורגלן הישראלי. הההמלצה שלו היתה קצרה ופשוטה - צריך להסיר את המגבלה על כמות השחקנים הזרים

כשהבת שלי אמרה שהמשחק הזה כבר היה השבוע, הסברתי לה איפה היא טועה. כשסלאח עבר את השוער והחטיא כמו סטארידג' באמצע השבוע, הבנתי שהאישה שוב צדקה.

תוך כדי בהיה במסך אני שואל שאלה נוספת - פער שערים הוא חשוב, אבל בינינו, מי צריך את המחצית השנייה?

זה ידוע שבכדורגל התשובות לרוב השאלות נגזרות מהתוצאה, לדוגמא השאלה הניצחית האם הפגרה טובה לקבוצה או לא?

לסטר זורקת עוד חלוץ למגרש וקלופ, כרגיל, מסרב לרענן את השורות ולשנות קצת את המערך, ואז נגמר המזל, או יותר נכון שיקול הדעת של אליסון

מה יש לי בכלל עם היריבה האדומה הגדולה שאני אמור לשנוא ולתעב, או עם הפורטוגלי השחצן שממרר את חיי כל הליגה הזו כבר ארבע עשרה שנה, עם שתי קפיצות קטנות לאגן הים התיכון?

קלופ פותח בפעם השלישית ברציפות עם אותו הרכב, ולמרות שזיכרוני הולך ומחליד עם השנים, אני לא זוכר בקדנציה שלו רצף כזה. השאלה היא אם ימשכו גם שאר הרצפים מתחילת השנה.

מסתבר שאפילו בליגה הטובה בעולם מסדרון הכניסה לאצטדיון הוא מעבר צר שבו שחקני שתי הקבוצות עומדים צמודים ודחוסים. הוא כל כך צר שהם צריכים לצאת מהדלת אחד אחד, גם הרזים שבהם.

כשאני רואה את מילנר במינהרה לפני המשחק עם תחפושת של שחקן רוגבי קשוח מניו זילנד אז ברור לי שהקבוצה הולכת לתת את הנשמה והלב במשחק הזה.

כן, ליברפול מוכנה, ראויה ויכולה לזכות העונה באליפות. אין תירוצים ואין נסיבות מקלות.