חברי הרוכבים שעלו לירושלים על מנת ממש לגעת בג'ירו מספרים שהיחס של הרוכבים לקהל היה מדהים, הם חייכו ודיברו איתם ושיתפו פעולה עם כל השיגעונות והבקשות של הצופים, למרות שהם היו על סף שלושה שבועות של מאמץ יומיומי אדיר

יש אצלי סוג של נפילת מתח אחרי השבועות המטורפים האחרונים שהביאו את הקבוצה לגמר בקייב. אני יודע שהמשחק חשוב וקובע לעונה הבאה, אבל לא היה לי ממש חשק לקרוא את הכתבות המקדימות, או התגובות בפייסבוק או את נאומיו של קלופ

ציפיתי להסתערות של רומא, אבל איכשהו הטקטיקה ההגנתית של קלופ הצליחה להרגיע אותם, עד ש...האינסטינקט הופיע.

גם אני קראתי את כל הסיסמאות והאמירות שהמשחק חשוב כי צריך להבטיח את המקום בצ'מפיונס לעונה הבאה. קראתי, הבנתי, אבל לא השתכנעתי.

לפני כמה שבועות נהרג מפקד טנק בשם עידו, בזמן תרגיל ברמת הגולן, ואבא שלו היה קצין בשיריון, בדיוק כמוני. הכל כל כך דומה ולמזלינו עדיין שונה.

מסי? מי זה מסי? סלאח הוא המלך. מי עוד יכול לסובב ככה כדור ברגל שמאל לחיבורים. וואו.

אז נכון שבורנמות' היא לא סיטי או ריאל, אבל המחצית הראשונה היתה בהחלט כדורגל קלופי במיטבו, ביחוד בלחץ המתמיד על הכדור

בדרך כלל אני כותב תוך כדי משחק, אבל הפעם לא הצלחתי. פשוט רעדו לי הידיים כל המחצית

מבחינתי יש היום שתי מטרות, הראשונה הגיונית והשניה רגשית. הראשונה היא לסיים ללא פצועים והשניה היא לראות את אינגס מבקיע או מינימום משחק טוב

דווקא הצלחה מול סיטי יכולה לתת תאוצה לתהליך הזה ולקרב את הגאולה