הפיטורים של תומאס טוכל מדורטמונד היו מצד אחד המהלך הצפוי ביותר ומצד שני המהלך הנורא ביותר שדורטמונד עשתה לעצמה.
טוכל, 43, הגיע לדורטמונד בעונת 15/16 ממיינץ, לאחר שהפך את הקבוצה מאצטדיון אופל לאחד מהסוסים השחורים של הבונדסליגה. כעוזרו לשעבר של יורגן קלופ, היה טבעי מאוד לראות את טוכל מקבל את המשרה הנחשקת לאחר לכתו של הבוס האהוב. העונה הראשונה של טוכל הייתה הצלחה מסחררת בזכות צבירה של 78 נקודות, אך גם אכזבה שכן למרות המאזן האדיר הזה, דורטמונד סיימה במקום השני, 10 נקודות מאחורי באיירן שצברה 88 נקודות. עונת 16/17 אכזבה את הצהובים-שחורים שציפו ליותר ממקום שלישי, ולקראת סוף העונה נראה היה שסופו של המאמן המוכשר מגיע.
את הסיבות שהובילו לפרידה מטוכל כולנו יודעים. בין אם מדובר על העובדה שזעק על כך שאסור היה לשחק את משחק רבע גמר ליגת האלופות יממה לאחר הפיגוע באוטובוס הקבוצה, הריב המתוקשר עם אמרה מור, או הביקורת שספג ממרסל שמלצר. אני כאן בכדי לספר מדוע תומאס טוכל הוא הגיבור הטרגי הגדול ביותר של העונה הנוכחית:
ראשית, רכש.
בעונה הנוכחית, שרידי הקבוצה הגדולה של יורגן קלופ נמחקו סופית. מאטס הומלס ואילקאי גנדואן, שניים מהשחקנים המשמעותיים ביותר, נמכרו לבאיירן וסיטי בהתאמה. הנריק מחיטאריאן עזב ליונייטד ונבן סובוטיץ', כבר לא השחקן המוכשר מפעם, אך עדיין אליל אוהדים, עזב לקלן. הרכש שהגיע התבסס בעיקר על צעירים ולמעשה שם את דורטמונד כקבוצה ללא מנהיג. השם החם ביותר שהגיע לדורטמונד הקיץ הוא מריו גצה. הבן האובד ששב מגלות במינכן היה אמור לחבור לחברו משכבר הימים, מרקו רויס ולהביא את דורטמונד כמועמדת לאליפות, אך מהר מאוד התגלה כי הוא חולה במחלה קשה ששמה את הקריירה שלו בסכנה. יחד עם גצה, הגיעו לקבוצה אנדרה שורלה, שממשיך ליצור לעצמו מוניטין של שחקן שלא מצליח בקבוצות, לצד הופעות מעולות בנבחרת (ע"ע קלוזה ופודולסקי( מארק בארטרה, סבסטיאן רודה, אמרה מור ורפאל גריירו כולם שחקנים טובים, אבל לא שוברי שוויון ולא נתנו את המצופה מהם. ההצלחה הגדולה שרשמו בדורטמונד היא ההחתמה של עוסמאן דמבלה הנהדר.
שנית, מרקם קבוצתי.
המינוי של שמלצר לקפטן הפתיע לא מעט מאוהדי דורטמונד. עם זאת, לא ברור אם לדורטמונד היה מועמד ראוי יותר. אובמיאנג שאיים בעזיבה כל שני וחמישי לא ראוי לסרט. המועמד האפשרי האחר, רומאן ווידנפלר קרוב לפרישה ולא ברור האם נכון לתת את הסרט לשוער השני. בדורטמונד נוצר עירוב של שחקנים צעירים ומוכשרים, ללא מנהיגים שידעו לתת יד מכוונת.
ולסיכום, מזל רע.
המחלה של גצה, הפציעות של רויס, רודה, בנדר ושורלה. העובדה שיום לפני המשחק מול מונאקו, קבוצה שדורטמונד יכלה לנצח, קרה הפיגוע הנורא ולאחר פחות מ24 שעות, שחקנים שלא רגילים במחזות מעין אלה נדרשו לבוא ולשחק, כשהם זוכרים את חברם שנפצע רק שעות לפני כן. עם כל אלה, טוכל הגיע להישגים לא רעים בכלל ובכל זאת פוטר.
כל שנותר הוא לקוות שדורטמונד תמשיך להוות חלק משמעותי בבונדסליגה גם בעונות הקרובות ולאחל לתומאס טוכל הצלחה רבה בהמשך עתידו המקצועי.
