הסופר והמחזאי הצרפתי מרסל איימה אמר פעם - "כשצרפת מתעטשת, אירופה כולה מקנחת את אפה". אך כיום, לפחות בענף הכדורגל, נדמה שהקבוצות הצרפתיות, או לפחות אלו שמשחקות במסגרות הבינלאומיות, סובלות מצינון עז. ואירופה? ממשיכה היא בשלה, על גבם של הצרפתים החולים. תמונת מצב.

האיש בכותרת, סאם פרסטי, שמכהן כמנהלה של אוקלהומה סיטי ת'אנדר מאז שנת 2007, עוד כשהקבוצה חנתה בסיאטל, דוגל בכך שאין שחקן שגדול יותר מהמועדון, אלא סיטואציה שמתאימה יותר למועדון.

החתמתי את גיל בורוכוב ממכבי חיפה ב-10 מיליון ליש"ט אחרי שהגענו להבנות בינואר. אמנם לקחתי מקבוצתי האהובה את השחקן הטוב ביותר שלה (91 גולים ב-4 עונות ליגה), שהביא לה שתי אליפויות בשנתיים האחרונות, אבל עכשיו הוא מתקדם למקום טוב יותר.

אמנם אני לא מתוודע למראדונה השחקן, אבל השם שלו עולה לכותרות באופן דיי תכוף, בעיקר בהקשר של סקנדלים שהוא מעורב בהם: סמים, רומנים, פליטות פה, בעיות בריאותיות. לצד זאת אני גם לומד על הפולחן הגדול סביב השחקן, בארגנטינה ובעולם כולו.

בשבילי, הכדורגל הוא תחביב. מקור להנאה ואושר. בשביל חלקם, הוא סיוט. מקור לחרדה ודיכאון. עושה רושם שלשם הכדורגל ימשיך להתקדם.

החודש מלאו 75 שנה למסע הקסום והסנסציוני של דינמו מוסקבה באי הבריטי. רגע אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ורגע לפני תחילת המלחמה הקרה, הכדורגל הסובייטי נכנס לראשונה לתודעה בעולם המערבי.

אז אחרי שבחלק הראשון נזכרנו בשמות המרגשים מאותה העונה וניסינו להבין מדוע היא נשכחה במרוצת השנים מהזיכרון הקולקטיבי של רוב אוהדי הכדורגל בעולם, בחלק השני אנסה לשים את הזרקור על כמה סיפורים יפים מעונת האליפות של מילאן ב-2010/11 ששווים אזכור

שוק השחקנים החופשיים מוליד כל שנה מנצחות, מפסידות ובעיקר הרבה דרמה. החלטתי לדרג את חמשת הקבוצות שהפסידו או ניצחו הכי הרבה עד ליום השלישי של שוק השחקנים החופשיים.

חצות, אני יושב וכותב בין קירות החדר הקר שלי. בחוץ הגשם לא מפסיק לרדת, "אולי זה אלוהים בוכה" אמר לי מישהו פעם. מדוע אני כותב? כי לאור כל הדברים הגדולים שעברתי ביום הזה, אני עדיין לא מצליח להוציא מראשי עמוס המחשבות את המוות שלך, אליל הכדורגל - דייגו ארמנדו מראדונה.

במיוחד עבורכם, צהובים, הנה הפרק השלישי ביומן השבועי למדד מצב הרוח הצהוב: ה- YelloWeek, או בעברית המכביומן...