ב-1987, שנה אחרי שהוא מוביל את ארגנטינה לזכייה במונדיאל במקסיקו, מראדונה מגיע לשיא נוסף ומוביל את נאפולי לזכייה הראשונה בתולדותיה באליפות איטליה. באותה שנה אני נולד, וכמו יתר ילידי סוף שנות ה-80 ושנות ה-90, מלבד תקצירים בודדים מהמשחקים של בוקה, אני לא זוכה לחוות את מראדונה מלהטט בזמן אמת.

מהסביבה אני מבין שמראדונה ענק, אבל מתקשה להשלים פערים. לא רק שאין ספורט5-גולד שישדר משחקי עבר, אלא אפילו ערוצי זהב הם מצרך נדיר; כשסוף סוף האינטרנט מגיע, הוא מספיק במקסימום להתכתבויות בפורומים תמוהים ולהורדת שירים ובטח לא לצפיה בקליפים של כדורגלני עבר ארגנטינאים. אמנם אני לא מתוודע למראדונה השחקן, אבל השם שלו עולה לכותרות באופן דיי תכוף, בעיקר בהקשר של סקנדלים שהוא מעורב בהם: סמים, רומנים, פליטות פה, בעיות בריאותיות. לצד זאת אני גם לומד על הפולחן הגדול סביב השחקן, בארגנטינה ובעולם כולו.

כשאני מתחיל להתאהב ברונאלדו הראשון, אני מחכה שגם סביבו יתפתח פולחן בסדר גודל דומה, וכשזה לא קורה אני חושב לעצמי שזה דיי מוזר, הרי רונאלדו הוא השחקן הגדול בהיסטוריה (כך אני משוכנע כילד צר פרספקטיבה שנולד לרגליו של החלוץ המסחרר), אז מדוע הוא לא זוכה לפולחן כזה, בעוד שמראדונה הגוץ שעושה בושות וקוקקאין כן?!

ב-2005 אני מתגייס ובצבא אני זוכה להכיר חבר לצוות מאור הנר, הקיבוץ הארגנטינאי הראשון והיחידי בישראל. אחרי שאני מרגיש שהחברות ביננו מספיק יציבה, אני מחליט לעמת אותו עם השאלה הקשה: "תגיד לי, מה יש לכם ממראדונה הזה? אוקיי, שחקן ענק, אבל נראה כמו חרא של בן אדם, ולא תגיד חרא במובן של רע וקשוח, אלא חרא במובן של מסומם שעושה בושות". הוא עונה לי בכנות שהוא בעצמו לא מעריץ את מראדונה, אבל גם מסביר שחברי הקיבוץ המבוגרים מספרים שמי שראה אותו משחק התאהב בו. אחרי שהם ראו אותו משחק, זה כבר לא משנה להם איך הוא מתנהג, בין אם הוא חביב ומנומס כמו פלה, או שיכור וגס רוח כמו גאסקוין, את אהבתם הוא רכש דרך המשחק, ומהאהבה הזו הם כבר לא יכולים לסגת.

בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 הזמינות של האינטרנט עולה על הדמיון, ואני מתחיל להשלים פערים, צופה בהיילייטס הגדולים של מראדונה וזוכה לראשונה לחזות ביד האלוהים (בחיי שדמיינתי אותה שונה לחלוטין ובטח הרבה פחות שקופה). קשה ללמוד מהסרטונים האלה על גדולתו של מראדונה, כי הכדורגל שונה ואיכות הוידאו לא משהו, אבל איני מפקפק בחוכמת ההמונים המבוגרים ואני מקבל את התפיסה שהוא היה אחד הגדולים אי פעם. אף על פי כן, קשה לי להתרגש כשאני שומע את שמו. הגלובליזציה של המידע בחסות האינטרנט לא הביאה רק סרטונים של גולים מרהיבים של מראדונה על המגרש, אלא גם של גולים עצמיים מחוצה לו: סמים, רומנים, פליטות פה, בעיות בריאותיות. אני מתקשה להבין איך אפשר להתרגש מבן אדם כזה, ורק נהיה מבולבל יותר כשאני מבין שמימדי הפולחן שלו לא התכווצו במשך השנים, ושבארגנטינה אפילו קמה כנסיית מאמינים שרואה בו כסוג של משיח כמו שמספר לעולם אמיר קוסטוריצה בסרטו 'מראדונה' מ-2008.

באותה שנה מראדונה ממונה לאימון נבחרת ארגנטינה כדי להוביל אותה במונדיאל של 2010. מראדונה תופס נתח משמעותי מהסיקור בתקשורת הישראלית של נבחרת ארגנטינה, אבל הקבוצה האהודה בישראל היא הרי ברצלונה והשחקן האהוב בישראל הוא מסי, אז בכל זאת הפרעוש הוא מוקד העניין העיקרי. ארגנטינה תחת מראדונה לא משחקת טוב וברבע הגמר היא מובסת בצדק 4-0 על ידי הגרמנים. הכישלון של מראדונה מעצבן אותי, שהרי מלכתחילה לא היה במינוי שלו שום היגיון מקצועי, והתחושה היא שהוא בזבז סגל שחקנים מעולה בהובלתו של אולי גדול השחקנים אי פעם. בתום המונדיאל מראדונה עוזב את הנבחרת, ופארסת האימון שלו נמשכת, כאשר מדי פעם הוא עולה לכותרות כשהוא עובר קבוצה או בעניינים הרגילים: סמים, רומנים, פליטות פה, בעיות בריאותיות.

אני הייתי משוכנע שאחרי שהוא נכשל עם נבחרת ארגנטינה ואחרי הכישלון המתמשך כמאמן ועוד סרטונים של ישבן חשוף ואובדן עשתונות, ההערצה אליו תצטמצם למימדים יותר נורמליים, אלא שההערצה כלפיו אינה דועכת, ולאט לאט אני נכנע ומבין. האופן שבו מתנהג מראדונה היום פשוט אינו רלוונטי לאותם מעריצים. את ההערצה כלפיו היום הוא הרוויח במגרש לפני שלושים שנים. בדומה למעריצים של מראדונה, גם אני חלק מקהילת אוהדי הספורט, ובקהילה הזו אנו מעריכים אנשים קודם כל ולפני הכל לפי מה שהם עושים על המגרש, ורק אחרי זה על מה שהם עושים מחוצה לו.

אני יודע שיש אנשים שמספרים שההערצה למראדונה טמונה בכך שהוא היה איש עממי וגיבור המוחלשים, אבל מייקל ג'ורדן הוא נהנתן מנותק, ובכל זאת נתפס כאלוהים. התכונות וההתנהגות מחוץ למגרש מעניינות, אבל הן רק תוספות. לברון, למשל, זוכה להרבה קרדיט על הפעילות הפילנתרופית והחברתית שלו, אבל הוא מוערץ פחות מג'ורדן, כי הוא שחקן פחות טוב שזכה בפחות אליפויות; קובי בראיינט זכה להמון ביקורת על האונס שהואשם בו ובכל זאת הגופיה שלו היא הנמכרת ביותר בארה"ב השנה, פשוט כי הוא היה שחקן מעולה שגם לקח חמש אליפויות; רוג'ר פדרר נראה כמו אדם אנמי ומשעמם וליאו מסי נראה כמו עוף מוזר, ובכל זאת יש להם מעריצים בכל פינה על הגלובוס כי על המגרש הם הגיעו לפסגה אסתטית. לטוב ולרע, אנחנו אוהדי הספורט לא אנשים מתוחכמים מדי, את הספורטאים שלנו אנחנו שופטים, אוהבים ומעריצים קודם כל לפי איך שהם משחקים ולפי כמה שהם מנצחים. אחרי שהספורטאים האלה מצליחים, אנחנו מחברים להם תכונות אופי שיאנישו אותם ויעגלו את הסיפור שלהם, ואנחנו מספרים לעצמנו שהוא מניאק, והוא מאוד חברתי, ולו יש דם קר, והוא השחקן הכי מצחיק בחדר ההלבשה, אבל הקריטריון המכריע עבורנו הוא מה שאנחנו רואים בתשעים דקות שהם על המגרש.

אני מעולם לא ראיתי את מראדונה, ולכן מעולם לא אעריץ אותו, אבל אני בהחלט מעריץ את ההערצה כלפיו. זו הערצה תמימה שנולדה מסללום מרהיב ומזכייה בתואר העולמי החשוב ביותר, כזו שמאפילה על כל פרשייה של סמים, רומנים, פליטות פה, בעיות בריאותיות. כדי להבין איזה שחקן גדול מראדונה היה, אין לי צורך לראות משחק אחד שלו, מספיק לראות את תהלוכת המעריצים שהלכו לחלוק לו כבוד אחרון, זו התהלוכה שזוכים לה רק הספורטאים הגדולים מכולם.

לטורים נוספים על דייגו ארמנדו מראדונה