אי אפשר לומר על אלישע לוי שהוא לא מאמן שעובד קשה לאורך הקריירה שלו, אי אפשר לומר שהוא לא נתן את כל נשמתו כדי להגיע לתפקיד הנוכחי. הוא עבר ימים קשים בהפועל בית שאן, בנה קבוצה מפתיעה בסכנין וזכה בתארים עם מכבי חיפה והוביל אותה לשלב הבתים של ליגת האלופות

צפיתי בהפסד הנורא של הנבחרת שלנו נגד אלבניה. משחק חלש מאוד של גורש, מרכז מגרש סביר והגנה רעה. אבל אם להגיד את האמת, אני לא בהלם ממה שהיה. כבר במשחק נגד מולדובה יכולנו לראות נבחרת אנמית ומשעממת שאין לה מה למכור

בניון בפנים כי הוא גיבור-על, למרות שהיה שחקן ספסל במכבי, ראדי בחוץ כי הוא מבוגר, סולמון במורחב כי הוא ילד פלא עם 4 הופעות ליגה וגורש, כי אלישע שמר לו אמונים

מבט חטוף על הסגל של אלישע מלמד שהלקחים לא נלמדו. מעמדות השוער, דרך הבלמים ועד חוד ההתקפה, ניתן לזהות חוסר יציבות ואחידות ברורים, אשר לאיש לא ברור מה עומד מאחוריהם, מלבד עמוד שדרה חלש ולוזריות נצחית.

אוי לא מה קרה?! ספגנו גול מליכטנשטיין. לפטר! להשמיץ! אלישע להסתפר והביתה! לא נתקדם עם המאמן ולא נעלה למונדיאל!

איפושהו בדרך משהו נעלם. קשה לי להגיד שזה בגלל שהתבגרתי, מכיוון שאני עדיין לוקח ללב כל שער מצמק שמכבי שלי סופגת בדקה 91, אבל משהו באווירה השתנה.

בילדותי ובנעוריי הייתי מתרגש כל פעם מחדש לראות את הבחורים בתכלת-לבן שרים את ההמנון מול אצטדיון רמת גן מפוצץ. היו ימים שהיינו גאים בנבחרת שלנו.

מתוך 14 המאמנים שסיימו את עונת 2014/15, נכון לרגע זה רק 6 מהם יפתחו את עונת 2015/16

ניתן להתווכח על איכותו כמאמן, אבל דבר אחד בטוח. בכל מקום שאלישע הגיע אליו הוא השאיר את החותמת שלו