אחרי אחת עשרה שנים (עזבתי ממש ב-2009), שבתי לכור מחצבתי, ובעודי משלים את הבידוד, וממש לפני פסח, אותגרתי לענות על השאלה – מה נשתנה?

ביום שהקהל יחזור למגרשים, הכל יהיה מוכן לילה לפני. המנוי, הצעיף, החולצה, התחתונים. ששום דבר לא ישתבש, ששום דבר לא יתפספס, שלא נהיה אשמים בכלום.

את המסע שלנו לפולין לא אשכח לעולם. גם במרחק של למעלה מארבעה עשורים, גם כאדם חופשי ומאובטח, הכניסה למחנה השמדה היא ניסיון מעורר בעתה. הטור הזה לא יעסוק באספקט החינוכי/היסטורי של המסע, אלא ברגע אחד, לא קשור לכאורה, של הסחת דעת.

הדרבי הנצחי של בלגרד- בעוד הכדורגל האירופי חוזר לחיינו עם יציעים ריקים, בדרבי הנצחי בסרביה שכחו מהקורונה לשעה וחצי – כ-25 אלף איש הגיעו לחצי גמר הגביע: פרטיזן מול הכוכב האדום

אנחנו, כאוהדי כדורגל - משחק שהוא 'טיפה' אמוציונלי, לעיתים מקניטים, מגדפים ומקללים שחקנים / קבוצות / שופטים. כשאנחנו אחרי סגירת הקלפיות, חשוב לי לומר איזה עניין קצר לגבי הבחירות שאנחנו עושים כאוהדי כדורגל.

קראתי את הכתבה של מיכל צורן ב"טיים אאוט" על התנהגותם הברברית של אוהדי מכבי ת"א ולא יכולתי לעצור את עצמי מלפרוק את עצביי על המקלדת

כמו שבגיהנום יש שבעה מדורים, כך גם הזן המעצבן של אוהדי כדורגל בישראל (וכנראה גם בכלל בעולם) מתחלק לו לשישה מדורים מרגיזים במיוחד

ברוח ה-Road Trip האירופי, הנה חמשת המשחקים בליגות הבכירות באירופה שיובילו לחשבון הדלק המנופח ביותר עבור האוהד השרוף שלא מאמין בתחבורה ציבורית.

כעת מציעים הנתונים, והתחושות בעקבות ההצטרפות של רונאלדו לאלופה האיטלקית בשבע השנים האחרונות, מודל אהדה חדש לגמרי בעולם הכדורגל – האהדה לשחקן, ולא אהדה למועדון.

מאות אלפי צפיות לכל סרטונים, תיוגים הדדיים בפייסבוק, נושא בכל שיחת חולין, אם זה בתיכון, בפינת עישון בצבא או בבית קפה השכונתי, כולם מוקסמים מהפלא הזה שנקרא ״קולולם״