הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול, ונכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד.
השנה ביקשו הביטלס להצטרף גם לצוות הבלוג ואני הסכמתי.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה.
לפני המשחק:
לא ממש עקבתי אחרי מעשיהם של שחקנינו הגיבורים בפגרת הנבחרות, אבל הבנתי שסאלח ומאנה לקחו את מצרים וסנגל לגביע העולמי, ואני שואל אם זה טוב לאדומים או לא. נחכה ונראה.
שאלה נוספת היא לכמה שערים אפשר לצפות ממשחק בין קבוצה שהבקיעה רק תשעה שערים העונה (סוטון) נגד קבוצה שלא הבקיעה מולה בארבעת המשחקים האחרונים, והמוכרת לנו בשם ליברפול.
נחכה ונתפלל…
פינת הקלישאה של קלופ:
"אנחנו מגיעים למשחק בכושר טוב, אבל אחרי פגרה ארוכה התקליט תמיד מתחיל לנגן מהתחלה" (יש איזושהי סתירה פנימית במשפט הזה אם כי יכול להיות שזה רק ההומור הציני של יורגן. יכול להיות שהוא מהאליטיסטים האלה שעדיין שומעים רוק כבד מתקליטים).
המשחק:
כשקלופ עולה עם הרביעייה ההתקפית שלו אתה יודע שיהיו הברקות, כדרורים מרתקים ומבצעים אישיים יפים, כי לחבר'ה האלה אולי אין גובה, אבל יש להם טאץ' שאין להרבה אחרים, וזה באמת כל שראינו בשלושים הדקות הראשונות – הברקות קטנות, אפילו אומנותיות בחלקן, אבל לא יעילות. כשהתחלתי לשקול מעבר למצב יאוש ראשוני, החליט טאדיץ' לתמוך בהתקפה שלנו עם איבוד כדור ליד הרחבה שלו וכך לאפשר להברקה של סאלח להפוך לשער מרהיב. גם לנו מגיע מדי פעם ליהנות מטעויות של אחרים.
תשע דקות אחר כך קוטיניו מנצל את העובדה שואן-דייק מחליט להתנהג כמו בלם ליברפולי מצוי, כלומר להתלונן לשופט על החלטה בזמן שהוא עושה חור בהגנה, ומשחיל כדור מבריק לאיאן ראש שעושה תנועת עומק נהדרת וגם מבקיע.
רגע, זה לא איאן ראש, זהו מו סאלח!! הבחור סקורר מארץ המבקיעים.
דקה להפסקה לוברן מחליט שלשחק טוב זו לא שיטה מספיק טובה כדי למנוע את הגעתו של ואן-דייק לקבוצה, ולכן הוא מכסח אותו ליד הרחבה. למזלינו, כנראה בגלל הפגרה, שחקני סוטון שכחו שמקובל לנצל מצבים נייחים כדי להבקיע מול ליברפול.
במחצית השניה נראה שכולם יותר רגועים ונינוחים. סאותהמפטון, שלא בעטה למסגרת כל המחצית הראשונה, עושה קולות של התקפה, מה שכמובן פותח שטחים במרכז, ומאפשר לאדומים לרוץ קדימה עם הרבה שחקנים, אבל בעיקר להחמיץ.
מחמיצים עד שקוטיניו מנצל הדיפה לא טובה של השוער פוסטר כדי לשים את השלישי ברשת.
עד הסיום קלופ מוציא את שלושת האסים שלו ומכניס במקומם שחקני קישור כדי לשמור על התוצאה.
שורה תחתונה:
ניצחון יעיל 0-3. בדיוק מה שאתה מצפה ורוצה אחרי פגרה. המשך ראוי לנצחונות דומים לפני הפגרה.
איזה יופי שסאלח עבר מאחוזי קליעות עונשין של שאקיל אוניל לאחוזים של סטף קארי, וגם עובר את רובי פאולר בכמות השערים לשנים עשר משחקים ראשונים בקבוצה.
ההגנה עשתה עבודה יעילה בלי טעויות משמעותיות, אם כי תמיד השאלה היא האם אפס בעיטות למסגרת זה בזכות ההגנה או בגלל ההתקפה הכל כך חלשה.
ניצחנו, אבל יש עדיין כמה נקודות לשיפור.
עם כל הכבוד לעבודה ההגנתית של פירמינו, שעם יד על הלב די קשה למדוד אותה, ולתנועה שהוא עושה ופותחת שטחים, עדיין חלוץ צריך להבקיע ואת זה לא רואים מהבחור העונה. חסר לנו חלוץ דומיננטי ומסוכן ברחבה שידע לעשות את התנועה הנכונה ולנצל את אותו רווח קטן שההגנה נותנת, ופירמינו לא שם.
הנדרסון עשה עבודה הגנתית ראויה, אבל יש ירידה בתרומה ההתקפית שלו, הן באיומים על השער (אין איומים) והן במסירות קדימה (אין דיוק ואין חדות). משהו קצת כבוי בקפטן.
הייתי שמח ליותר חילופי אגפים בין סאלח למאנה. את השער השלישי מאנה התחיל מהצד של סאלח. יש לשניהם את היכולת לעשות בלאגן בשני הצדדים וזה הוכיח את עצמו גם במשחקים קודמים. בחייאת יורגן, תן להם יותר חופש.
לעומת זאת, קלופ נתן יותר חופש למגינים לעזור להתקפה וסאותהמפטון ניסתה אמנם לנצל את השטח באגפים כדי למשוך את הבלמים הצידה, אבל לא ממש הצליחה, כי אין לה מספיק כישרון לכך, אבל מול קבוצות אחרות…
פעם ראשונה ב 2017 שהאדומים מנצחים שלושה משחקים ברציפות, כמו שהיה בשנה שעברה לפני הפציעות (בזמן הזה היינו במקום הראשון).
יותר קל לכתוב על נקודות לשיפור אחרי ניצחון.
האופטימיות איתה יצאנו לפגרה נמשכת…
ומה הביטלס היו אומרים על זה?
Get back to where you once belonged
