בשנים האחרונות אני רגילה להגיד לפני דרבי "אני יודעת שנפסיד". אני לא אומרת את המשפט הזה כל העונה, עד לדרבי. תמיד אני 'מטיפה' לחבריי האוהדים האדומים שהם חייבים להאמין בכל משחק שהקבוצה תיראה טוב ושננצח. תמיד. אבל בדרבי – "הלוואי שנגנוב תיקו".

תיקו 2-2 בדרבי עם ערימה של החלטות VAR דרמטיות, אבל מה אנחנו יכולים לעשות בקשר לזה?

מבלי שנשים לב, ליגת הבורסה מגיעה למאני טיים של העונה ואין משחק גדול, מפואר, עוצמתי כמו הדרבי התל אביבי כשהפלייאוף נמצא כבר מעבר לפינה.

מי שחווה את הדרבי התל אביבי, לא משנה באיזה צד של הכביש ברחוב התחייה הוא נמצא, לא צריך יותר מידי הסברים על מה המשחק הזה עושה לך.

המוח אומר לך תקשיב כבר 4 דרבים רצוף לא הפסדנו ואנחנו עם 3 ניצחונות דרבי רצופים, נראה לך שזה יכול להמשיך?

אנחנו ישבנו בשקט בצד והאזנו לדברים שנאמרו ולרגע חששתי וחשבתי שהפועל חיפה עולה לשחק נגד מינימום ברצלונה ולא סיפרו לי.

וואו! כשהזמנתי את החופשה ליוון בימים של דיבורי מלחמה בארץ לא חשבתי שאקלע למלחמה אמיתית -  אריס סלוניקי מארחת דרבי ראשון אחרי 4 שנים, ואני שרדתי כדי לספר!

בכדורגל, אין משהו שמרגיז אותי יותר מאפאתיות. מותר להפסיד, מותר לא לשחק טוב. הכל בסדר. אבל לא ייתכן ששחקנים לא זזים, שנראים כאילו לא באמת אכפת להם אם הם לא ינצחו, ועוד בדרבי.

על מנת שמשחק כמו דרבי יהיה באמת חוויה בלתי נשכחת, מסוג המשחקים שאתה חוזר מהם כשכולך רועד מבפנים מרוב סיפוק והגשמה או לחלופין בדיכאון וחוסר אמונה, רצוי שיהיו בו כמה שיותר מהמרכיבים הבאים

חשבתי שאני הוזה, הדרבי עוד לא התחיל וכבר הוא מקיים.