מי שחווה את הדרבי התל אביבי, לא משנה באיזה צד של הכביש ברחוב התחייה הוא נמצא, לא צריך יותר מידי הסברים על מה המשחק הזה עושה לך. התאריך רשום לך בלוח השנה מהרגע שהוא מפורסם, בשבוע שלפני אתה כבר מתחיל לחשוב על מה הולך לקרות. אם אתה מגיע כפייבוריט אתה מתחנן לאלוהים שהשבוע יטוס והשריקה תגיע, אם אתה בצד של האנדרדוג בא לך שהזמן יעצור כאן ועכשיו.

מתחילת שנות ה-2000 רוב משחקי הדרבי לא התקיימו בשבת אז השבת שלפני, במקום להפוך לסם ההרגעה שלך אחרי כל השבוע, הופכת לסדרה של מיני התקפי לב קטנים בכל פעם שכתבה עולה, משחק מהעבר מופיע בטלוויזיה והפרשנויות והשיח רצים בערוצי הספורט. הלילה שלפני נראה לך כמו הלילה הכי מיותר שיש, לא משנה אם תצליח לישון 9 שעות או תתנדנד כל הלילה ותסתפק ב-6 שעות שינה, בבוקר של הדרבי אתה קם כמו קפיץ. לא שיש לך יותר מידי כח ואנרגיה להתעסק במשהו, אבל אתה מכניס לעצמך לראש שאולי עדיף באיזשהו מקום שכן תעסיק את עצמך כי אחרת כל מה שאתה גם ככה חווה, יגיע אליך בעוצמה הרבה יותר חזקה. אתה כל היום נע במערבולת של תרחישים, רצים לך תסריטים אפשריים של איך ייגמר היום הזה מבחינתך.

ההמלצה הכי טובה היא דווקא להכין את עצמך לגרוע מכל. זו שיטה שאוהד הפועל מפתח כבר מגיל צעיר והאמת? זאת אחלה שיטה, במיוחד בימים האלה. תכין את עצמך לגרוע מכל, ככה הציפייה תפחת, הנפילה על המיטה בבית אחרי הפסד הגיוני תהיה רכה יותר. אם פתאום יקרה משהו בלתי יאמן, החגיגה, שגם ככה שווה ערך לחגיגה של זכייה בתואר, כנראה תהיה עוצמתית כפליים. אם מידי פעם מגיע תסריט טוב שבא מאופטימיות חסרת תקנה או בגלל שלא עמדת ברצון לראות תקציר של דרבי או דרבים שניצחת בהם בעבר, אתה מנסה להעביר אותה מהר כאילו התמקצעת אחרי כל כך הרבה שנים בסילוק מחשבות.

כשאתה מאבד מישהו קרוב אליך אתה באופן אוטומטי חושב שהפרופורציות שלך הולכות להשתנות, דבר שהרבה פעמים הוא נכון, אבל מסתבר שלא תמיד. את כוחו של הדרבי על גופו ומוחו של האוהד התל אביבי הממוצע, הבנתי דווקא בנסיבות האלה, הפחות משמחות. בספטמבר 2009 נפרדתי מאבא שלי והמחשבות על פרופורציות החלו להיות חלק בלתי נפרד מהשגרה של האבדן. אתה בטוח ששום דבר שעצבן אותך עד היום לא יעצבן אותך, שעצב יגיע רק אם יהיה משהו באמת יוצא דופן והשמחה תגיע גם היא, רק אם יקרה משהו ענק. אתה בטוח ש"שמחות קטנות" יצאו מהלקסיקון. חודשים אחרי, 53 יום ליתר דיוק, ה-1 לנובמבר 2009, הבנתי שכל עוד מדובר בכדורגל ובמיוחד במשחק דרבי – הדברים, מה לעשות, פועלים קצת אחרת.

הפועל הייתה בדיוק בתחילתה של שנה היסטורית שנגמרה בדאבל, אבל באותם ימים היינו בסה"כ קבוצת צמרת שהאוהדים שלה מבינים שנבנתה אצלם קבוצה טובה ומוכשרת. עד אותו משחק הצלחנו לנצח בליגה, הצלחנו לנצח אפילו את סלטיק בבלומפילד במסגרת הליגה האירופית והמשחקים האלה היו מעין אקמול כדי להרגיע את הנפש העצובה שלא מבינה כל כך עדיין אפילו מה עבר עליה.

בבוקר המשחק אני זוכר שעוד הלכתי לעבודה עם ניסיון גדול מאוד להתרכז בה, להעביר את היום כמו שצריך מבלי לחשוב יותר מידי על המשחק בערב. הצלחתי. המחשבה שבאמת הפרופורציות השתנו כבר עברה לי בראש והייתי שמח מזה. אחרי הרבה שנים של לחץ ממשחקי כדורגל, אתה כבר לא רואה בזה משהו כיף. הדרבי הראשון שלי היה בעונת 97/98 כשהפועל מנצחת 3-0 באצטדיון ר"ג מצמד שערים של עופר שטרית ועוד אחד של סבסטיאן סימרוטיץ' ומאז ככל שההבנה מה עומד מאחורי המשחק הזה גדלה, מן הסתם גם הלחץ גדל יותר.

סיימתי לעבוד, קבעתי עם אחי שאחכה לו מחוץ למכללה הסמוכה עד שיסיים שיעור. הטעות הייתה שבמקום להעסיק את עצמי ולהגיע ממש לפני שהוא מתפנה, הגעתי מוקדם מידי. אז עדיין לא היו סמארטפונים שמאפשרים לך להעביר את הזמן בקריאת כתבות, בדיוני סרק בואטסאפ או סתם בהאזנה למוזיקה. השעה שהמתנתי הייתה הגושפנקה האמיתית שאי אפשר באמת להתמודד עם ההרגשה הזאת שלפני. ככל שעברו הדקות הלחץ הרגיל הגיע כמו בכל דרבי אחר, הרצון כבר להיכנס למגרש כדי לשחרר את הלחץ עם כמה שירים היה גדול מאי פעם והפחד משתלט עליך, לא משנה כמה טוב או רע הקבוצה שלך מגיעה למשחק.

הדרבי הוא ריצת מרתון ללב. הכניסה למגרש, העלייה של השחקנים לחימום, שריקת הפתיחה, קרן ליריבה, קרן לקבוצה שלך, בעיטה חופשית, שער שנפסל, שער שנכבש, שריקת הסיום, חגיגה אחרי ניצחון, הליכה לרכב אחרי הפסד. הכל רחוק מאוד מלהיות נורמלי. הפועל ניצחה את המשחק עם 0-1 אופייני משער נגיחה של דגלאס דה סילבה. החגיגה כמו תמיד הייתה חסרת פרופורציות. באותו רגע הבנתי. החיים חזקים מהכל. וגם הדרבי.