בשנים האחרונות אני רגילה להגיד לפני דרבי "אני יודעת שנפסיד". אני לא אומרת את המשפט הזה כל העונה, עד לדרבי. תמיד אני 'מטיפה' לחבריי האוהדים האדומים שהם חייבים להאמין בכל משחק שהקבוצה תיראה טוב ושננצח. תמיד. אבל בדרבי – "הלוואי שנגנוב תיקו".

הכל התחיל בדקה 15. האמת שלא ראיתי את זה מגיע. מכבי נראו לי יותר אגרסיביים משמעותית מאתנו, והייתי עסוקה בכעס על פנדל שספק לא נשרק, ובבוז כלפי טל בן חיים על היותו שחקן לא ספורטיבי בעליל. בראש שלי נזכרתי בקריאות גיא פניני "אתה נאצי" לעבר יהונתן שולדבראנד אי שם ב-2012. רק עצבים וכעס. ואז, לידור כהן השתחרר משלושה שחקנים והצליח למסור לשי אליאס ומפה מה שנקרא – היסטוריה. יכול להיות שאוהדים של קבוצות אחרות ירימו עלי גבה שכך אני מרגישה לגבי גול אחד, כולה גול אחד. אבל לצערי בשנים האחרונות מצאנו את עצמנו מתפללים לשער שדה, לא משנה איזה, ומבחינתנו שיגיע מטעות נוראית של השוער ולא ממהלך מבריק שלנו. אז זכינו לקבל שער שדה, ועוד כזה יפה! וזה גם קרה בדרבי! כפי שאתם מבינים, ההתרגשות בשיאה. ותנסו לא להרים עלי ו/או עלינו גבה, פשוט תנו לנו לשמוח.

יום לפני הדרבי פורסם ראיון עם דאגלס דה סילבה, בלם העבר של הפועל תל אביב ששיחק בקבוצה בשנים הרבה יותר יפות. "ראיתי שהפועל קיבלו חמש בדרבי ולא האמנתי. התקשרתי לקובי סידי, אמרתי לו 'איך זה יכול לקרות? איך אפשר לקבל חמש בדרבי?' אם אתם קבוצה פחות טובה תעשו בלאגן, תבעטו לשחקנים ברגליים, תעשו פאולים, כל דבר – אבל לקבל חמש? בחייאת ראבק, אני לא מבין את זה. בזמננו, היינו מוכנים להפסיד את האליפות אבל העיקר שננצח בדרבי. מכבי היו מפחדים לקבל מאיתנו 3 או 4, כמו הפחד שיש היום להפועל. אין היום להפועל שחקן שהוא סמל ואני לא יודע אם השחקנים שם מבינים מה זה בכלל דרבי".
הראיון שלו צמרר אותי לגמרי, אולי כי אני לא מכירה הפועל אחרת, מאחר והיכרותי עם הקבוצה ועולם הכדורגל נפתח בפני רק בשנת 2013 והתואר האחרון שלנו היה גביע המדינה ב-2012. הגעתי לדרבי כעוסה מראש ובמחשבות שלשחקנים אין את האמוציות והמוטיבציה שלאוהדים יש.

תמיד אמרתי ותמיד אומר – ספורט זה טכניקה, ראיית משחק, יכולות, אבל מעבר לכל זה, ספורט זה רגש. האמונה של השחקנים כי ינצחו תשפיע על המשחק. יש לי הרבה טענות כלפי השחקנים על משחקם בשבת האחרונה (ולא שאני איזו פרשנית גדולה) כמו לעשות לחץ אגרסיבי וגבוה יותר, לתת את הספרינט שיחלץ את הכדור, למסור יותר פסים קטנים כי די, אתם לא רונאלדיניו ותפסיקו לאבד את הכדור בניסיון לעבור שחקני מכבי. ועם זאת, הם הגיעו נחושים יותר מתמיד. אולי הם באמת האמינו סופסוף, וכן, זה השפיע על המשחק. יותר מגובשים, יותר מאוחדים, יותר מרוכזים. וגם מילה טובה לקלינגר, שאוסף את השברים ומנסה כבר תקופה לאחות הכל. מאמינה שבסוף הוא יצליח. האמונה משפיעה, את זה כבר אמרנו.

ומהיום, גם בדרבי, כמו בכל משחק אחר, אני אאמין שננצח. לא אומר יותר את המשפט הארור "זה בסדר, אני יודעת שנפסיד". למדתי משהו מיום שבת, ואני חושבת שגם השחקנים עצמם למדו.