הרגע הכן הזה, של שחקן שכל עולמו באותה שנייה הוא להשיג את המטרה, עשה שירות מדהים לערן זהבי ולנבחרת כולה. כגיבור הטראגי של הסיפור, היה רחוק ערן זהבי מילימטר אחד מלהפוך לעוד בדיחה עוקצנית של אוהד ישראלי מצוי ורווי אכזבות.

במשחק הכי קרוב למיניארסו, לפחות עד שהגיעה השמינייה של באיירן מול ברצלונה. סילבה הוא שוב הקפטן, אבל, הסיפור הגדול יותר הוא שוב ניימאר, זה שחובת ההוכחה היא עליו.

מה קורה אם הקבוצה שלנו לא מגיעה לגמר? בעצם, מה עושה מי שקבוצתו, או קבוצותיו האהודות באירופה, לא מצליחות להגיע למעמד? איזה טעם יש בלראות משחק גמר אם אין לך עניין אישי בו?

קראתי בעיון רב את הטור של דרור נוה שבו הוא סיפר לנו שהוא מאוד אוהב פנדלים. אין ספק שפנדלים יכולים להיות חורצי גורלות ומשני היסטוריה ויש בהם מתח אדיר, אבל אני רואה את הדברים בצורה אחרת.

לפעמים הפחד משתק. לפעמים הוא גובר על ההתרגשות. במשך כל השבת לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב מילה אחת לקראת המשחק, מכיוון שלמרות שברור לי שהפסד הוא לא סוף העולם או סוף כלשהו עבור הקבוצה, בכל זאת ככל שהמשחק התקרב הלחץ אצלי עלה.

קשת הגורמים שמכריעים ומשפיעים על משחק כדורגל היא אינסופית ולמרות הסטטיסטיקות המתקדמות כמעט בלתי ניתנת לחיזוי. אתה יכול להפסיד משחק בגלל השפיץ של הנעל למרות הופעה קבוצתית מעולה ולהיפך. בכל זאת ולמרות הכל, ניסיתי לצייר חלק מהגורמים שישפיעו על גמר הצ'מפיונס הקרוב בין ליברפול (שלי) לטוטנהאם

מלבד השעון המפורסם בעולם, העיר לונדון ידועה בעוד כמה אטרקציות מעניינות. 22 כאלה ליתר דיוק. 22 אצטדיוני כדורגל, כל אחד מהם מכיל בממוצע כ-24 אלף מושבים. בלונדון קיימים גם בערך שמונים מועדוני כדורגל - שלושה מתוכם הגיעו לגמר טורניר אירופי השנה.

החלטתי, על מנת לרומם מעט את רוחם של אוהדי ליברפול, לתאר להם את חווית הכדורגל הכי מדהימה שחוויתי בחיי. כן כן, אני נכחתי באותו גמר משוגע ב2005 באיצטדיון אטאטורק באיסטנבול.

מעמד הגמר של הטורניר הגדול והאיכותי ביותר בעולם הוא תמיד אירוע ענק ומרגש. אינספור רגעים גדולים סיפק המעמד הזה, שמחים או עצובים

על תובנות מחצי גמר ליגת האלופות