קראתי בעיון רב את הטור של דרור נוה שבו הוא סיפר לנו שהוא מאוד אוהב פנדלים. אין ספק שפנדלים יכולים להיות חורצי גורלות ומשני היסטוריה ויש בהם מתח אדיר, אבל אני רואה את הדברים בצורה אחרת.

וינסטון צ'רצ'יל אמר על הדמוקרטיה שהיא שיטת המשטר הכי גרועה חוץ מכל שאר השיטות. אני אומר על פנדלים אותו דבר – זו שיטה נוראית להכרעה, אבל טובה בהשוואה לשאר השיטות.

רוברטו באג'ו בועט את הפנדל החמישי לשמיים של קליפורניה, ברזיל אלופת העולם לשנת 1994.

משחק חוזר

שיטה עתיקת יומין וגרועה למדי. אחרי 90 דקות ועוד 30 דקות של הארכה שמסתיימת בשוויון, הוחלט ללכת על משחק חוזר כדי להכריע התמודדויות. כך למשל הוכרע גמר גביע אירופה 1974 כשבאיירן מינכן סיימה בתיקו מול אתלטיקו מדריד במשחק הראשון רק כדי להביס אותה במשחק החוזר. עד היום נעשה שימוש ברעיון המזעזע הזה בגביע האנגלי בסיבובים מוקדמים. תוספת של משחק הופכת את הלו"ז של הקבוצות לצפוף יותר מה שפוגע בכשירות של השחקנים וגורם לעייפות בקרבם, שלא לדבר על הפציעות בהן הם מסתכנים.

שער זהב

איזה מין דבר הזוי זה שהמשחק נגמר ברגע אחד רק כי הובקע שער? למה צריך להגביל את ההארכה לשער אחד? אם נקבע שלמשחק יש אורך מסוים צריך לעמוד בו ולא לעשות קיצורי דרך, והקבוצה הסופגת לא צריכה להיענש על כך וצריכה לקבל את כל הזמן החוקי לחזור למשחק. חוץ מזה, כמה מההארכות הכי טובות ורבות שערים בהיסטוריה היו נמנעות אם היו נעצרות לאחר השער הראשון של ההארכה, כמו ההארכה המטורפת בין גרמניה לצרפת במונדיאל 1982 או הדרבי המדרידאי בגמר גביע אירופה 2014.

התלונות הנ"ל תופסות גם נגד שער הכסף, שקבע שאם קבוצה מובילה בתום החצי הראשון של ההארכה היא מנצחת והמשחק נגמר.

הטלת מטבע או הגרלה

כל מילה מיותרת. ההכרעה במשחק הכדורגל צריכה להיות אך ורק בידיים (יותר נכון ברגליים) של השחקנים ולא תלויה במזל.

***

אז כפי שהבנתם, אני רואה את דו קרב הפנדלים בתור השיטה הכי פחות גרועה ולא בתור השיטה הכי טובה. אז נכון, היא מלחיצה, גורמת להזעה מואצת ומביאה לעלייה חדה בקצב דפיקות הלב והיא אכזרית ותוצאותיה לא בהכרח מייצגות את היכולת ואת הפערים במשחק רגיל, אבל טרם ראיתי שיטה טובה יותר להכרעה.

גם אני רוצה להיזכר בדו קרב פנדלים משמעותי מהעבר וחשבתי על גמר ליגת האלופות 2012. באיירן מגיעה לגמר בבית לאחר עונה מזעזעת בה ראתה את דורטמונד חוגגת עליה דאבל, צ'לסי עם עונה איומה שנגמרה במקום ה-6 בליגה, אבל הומתקה עם זכיה בגביע. לאחר 1-1 ב-90 דקות (משחק חלש למדי) והחמצת פנדל של אריין רובן בהארכה (מה שחיזק את תדמית הלוזר שלו) המשחק הולך לדו קרב פנדלים.

פטר צ'ך נוגע בכדור, אבל לא מונע מהבעיטה של פיליפ לאם להיכנס, חואן מאטה נעצר אצל מנואל נוייר. 1-0 באיירן.

מריו גומז כובש וכך גם דוד לואיז. 2-1 באיירן.

נוייר ניגש לבעוט ולא מפספס ואחריו פרנק למפארד מרשית. 3-2 באיירן.

איבצה אוליץ' נעצר אצל צ'ך ואשלי קול משווה. 3-3.

בסטיאן שווינשטייגר בועט לקורה. דידייה דרוגבה כבש את השוויון של צ'לסי, גרם לפנדל בהארכה שרובן החטיא ועכשיו ניגש לבעוט ולא רוצה לגמור כמו ג'ון טרי, שהפעם לא שיחק בשל הרחקה. הוא כובש. 4-3 בפנדלים לצ'לסי שלראשונה בתולדותיה היא אלופת אירופה, אולי אלופת אירופה שהכי לא הגיע לה לזכות. צ'לסי מסיימת עונה רעה בטעם מתוק, באיירן חותמת את העונה הגרועה בתולדותיה ואני מבריז מהטיול השנתי של כיתה ו' שהתחיל למחרת.

אז סיכמנו שפנדלים זה לא משהו, אבל אין יותר טוב מזה. בדבר אחד אני מסכים עם כל מי שאוהב פנדלים – לפעמים אין יותר מרגש ומטורף מזה.