הזווית הנוסטלגית

אחרי עשרה חודשים – הפינה האהובה חוזרת! והיום – הדרבי התל אביבי מגיע לפינה, שנה אחרי ה-5:0 ההיסטורי.

מזג האוויר הירושלמי היה אירופאי אותו ערב, לפחות לראובן עטר שעלה עם כפפות. האווירה בטדי המלא מפה לפה הייתה אירופאית, כולם קיוו גם למשחק אירופאי

באטיגול הוא כינוי מדוייק. החלוץ כבש בכל הזדמנות, מול כל נבחרת ושיתף פעולה עם האגדה האחת והיחידה של ארגנטינה (ואני לא מדבר על היגוואין)

הטירוף שלו במשחקים, היכולת לסחוף אחריו את כל שאר השחקנים, העימותים שהיה מגיע אליהם מול יריבים, כוח הרצון שהוא הראה והחגיגה הטהורה שלו כשהיה כובש שער; כל אלה גרמו לי להשתגע בבית, כאילו אני יליד קטלוניה

בשנת 1977, כשהתוודעתי למשחק הכדורגל ולליגה הישראלית אי שם בדיונות, דרומית מזרחית לרפיח, האלופה הייתה מכבי ת"א. התרגשתי בכל פעם שקבוצת הכדורגל שיחקה

הנרי סימל יותר מכולם את המהפכה של ארסנל, ממועדון שזוהה עם כדורגל הגנתי, לקבוצת כדורגל התקפית ומלאה בתשוקה. אלו היו שנים בהן כל הקבוצות שאפו לשחק את הכדורגל האטרקטיבי של ארסנל

היום, תשעה באב, יום תענית שנקבע במשנה לציון חורבן בתי המקדש; חורבן בית ראשון על ידי הבבלים וחורבן בית שני על ידי הרומאים. על פי המסורת היהודית, חורבן בתי המקדש הגיע בגלל שנאת חינם בקרב העם, כאשר הפילוג וחוסר האחדות הם שהובילו להפסד. ומה מסמל בית שנחרב יותר מאשר ביתה המיתולוגי של קבוצת הכדורסל מהצד האדום של תל אביב? אולם …

ככל שהזכיה מפתיעה יותר, כך היא תהיה זכורה יותר. ככל שפער השנים בין האליפות הקודמת (אם בכלל) לנוכחית רחב יותר, כך הסיכויים שיכתבו לה שירי אליפות גבוהים יותר...

אני לא מאלה שאוהבים להתרפק על הנוסטלגיה, אבל הצלחת נבחרת העתודה בכדורסל באליפות אירופה, העלתה בי זיכרונות יפים לשנת 1992, לנבחרת הנוער בכדורעף של ישראל

שד קטן ואיטלקי, רץ על המגרש ועושה דברים שלא ידעתי שאפשר לעשות עם כדור. בטח לא עם כדורגל. לא עברו 2 דקות ואותו שד, מעלה את צ'לסי הקטנה (היו ימים) ליתרון מדהים נגד יונייטד.