היום, תשעה באב, יום תענית שנקבע במשנה לציון חורבן בתי המקדש; חורבן בית ראשון על ידי הבבלים וחורבן בית שני על ידי הרומאים. על פי המסורת היהודית, חורבן בתי המקדש הגיע בגלל שנאת חינם בקרב העם, כאשר הפילוג וחוסר האחדות הם שהובילו להפסד. ומה מסמל בית שנחרב יותר מאשר ביתה המיתולוגי של קבוצת הכדורסל מהצד האדום של תל אביב?
אולם הכדורסל אוסישקין הוקם בשנת 1979, במקומו של מגרש הכדורסל הפתוח של הפועל תל אביב שקיים עוד משנת 1953. האולם הקטן (2500 מושבים), סיפק אווירה ביתית לקבוצה האדומה והפך לבית במלוא מובן המילה, כזה שמקשה על כל יריבה לשחק בו. תשאלו את אלופת היורוליג, מכבי תל אביב, שהפסידה בשנת 2004 בתוצאה 96:71, עד כמה קשה לנצח באוסישקין.
אז איך הגענו למצב בו אולם כדורסל כל כך חשוב בספורט הישראלי נסגר. הסכם החכירה של אדמת אוסישקין מעיריית תל אביב, הסתיים בסוף חודש מרץ בשנת 2005. במהלך שנות ה-90, ההסתדרות לא פעלה כדי לחדש את הסכם החכירה, אך ראש העיר דאז, רוני מילוא, הבטיח שהעניין יסודר. בשנת 1998, נבחר רון חולדאי לראשות העירייה וההבטחה נעלמה. כאן החלו הצרות.
השמועות על כך שחולדאי אינו מתכוון לקיים את הבטחתו של רוני מילוא, החלו כבר בעונה שלפני הריסת האולם, כאשר במועצת העיר חתמו על מסמך בו דובר על פינוי האולם בספטמבר 2006. לאורך כל תחילת עונת 2005/06, שיחקה הפועל תל אביב בצילה של ההריסה הצפויה, אך הריסת האולם נדחתה כל פעם מחדש. בכך גם פינוי האולם נדחה והקבוצה חזרה לשחק באוסישקין.
האוהדים, שהיו בטוחים שהפינוי יחל רק בעונה שלאחר מכן, המתינו עם המחאה כנגד ההריסה. דבר שניצלה העירייה כדי לחתום על הסכם הקדמת הפינוי עם שאול אייזנברג, הבעלים של הקבוצה, מתוך הנחה שהמחטף המהיר יוריד את האפשרות שהתנגדות מאורגנת של האוהדים תשפיע על המהלך.
בדיעבד, התברר כי כבר ב-18 בדצמבר 2005, הגישה העירייה בקשה להיתר להריסת האולם, היתר שאושר בתוך שלושה ימים בלבד. היתר ההריסה ציין כי "ההיתר יינתן רק לאחר בדיקת יו"ר הועדה לחלופות לקבוצות הספורט המשחקות במקום". מיותר לציין כי כל חלופה כזאת לא נמצאה וכלל קבוצות המועדון נותרו ללא מגרש. רק בבוקר ה-22 בפברואר, נודע לראשונה לציבור על הכוונה להרוס את האולם כבר ביום למחרת. בשבועות שקדמו לאותו יום, החלו אוהדי הקבוצה בתהליך להגשת בקשה לשימור האולם, תחת כללי השימור הנהוגים בתל אביב. עם וידוא הכוונה להרוס למחרת היום את האולם, הגישו באותו היום אוהדי הקבוצה בקשה לשימור האולם, עליה חתמו למעלה מ-1000 אוהדים דרך האינטרנט; ביניהם רלף קליין, אריק איינשטיין, שמעון אמסלם ורבים אחרים.
למחרת בבוקר, טרקטורים החלו להרוס את הפרקט. בשעה 17:00 הופסקו העבודות, לאחר צו מניעה שהגישו אוהדי הפועל תל אביב, שנלחמו על ביתם ברגע האחרון. בהמשך הורם קמפיין שנשא את הסיסמא: "חולדאי, אני מאוהב באוסישקין, ואתה?", אך הסוף היה צפוי מראש. למרות מאבקם הארוך והמסור של האוהדים, שום דבר לא מנע מדחפורי העירייה לעלות על האולם ב-25 ביולי 2007.
אז מה הופך את סיפור אוסישקין לסיפור חורבן. העובדה שבשלב כלשהו, בין ההחלטה להרוס את האולם מטעמים כאלו ואחרים לבין הריסת האולם, משהו השתבש בדרך בה הצדדים פעלו. אם בחורבן בית המקדש שנאת חינם יצרה פילוג בעם, בחורבן אוסישקין הייתה זאת שנאה שהתפתחה בין ראש העיר לבין אוהדי הקבוצה, שנאה תהומית שקיימת עד היום. ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, לקח על עצמו להרוס את האולם באופן אישי. האוהדים, שהבינו כי הם נלחמים בצד עיקש, ניסו לשנות את החלטת בית המשפט גם באמצעות חקיקה בכנסת. אך לאחר שגם דרך זאת כשלה, הוציאו בצורה מכוערת את זעמם על קברי הוריו של חולדאי, בכך שחיללו את קברם וכתבו: "מי שמתעסק עם אוסישקין מת", "אתה הבא בתור" וציירו צלבי קרס. המחאה המוגזמת, שכמובן לא מייצגת את רוב אוהדי הקבוצה ומטה המאבק נגד הריסת אוסישקין שהוקם ע"י אוהדי הקבוצה, שלח נציגים לנקות את קברי הוריו של חולדאי וגינה את המעשה. בהמשך אותו שבוע, נמצא לא רחוק מהאולם מטען דמה עם תמונתו של חולדאי ודפים עליהם כתוב "מי שנוגע באוסישקין מת".
גם היום, יותר מעשור לאחר שנהרס האולם ויותר משנתיים לאחר שנפתח ההיכל החלופי לקבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב (בניגוד להיתר ההריסה של אוסישקין, שאמר כי קודם יש למצוא חלופה ורק לאחר מכן להרוס את האולם), השנאה בין הצדדים עדיין לא שכחה. יותר מ-2000 שנים לאחר חורבן בית המקדש, נכנסו שני הצדדים, אוהדי קבוצת כדורסל וראש עירייה, לקרב "עד המוות", במקום לעבוד על פתרון ראוי והוגן עבור שני הצדדים. התוצאות כמובן ידועות לכל – קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב ניזוקה עד למצב בו נהרסה וקמה מחדש על ידי אוהדיה. מנגד, חולדאי, שיצא כמנצח, הקים במקום האולם את הגן הציבורי עליו כל כך נלחם, בטענה שזה מה שהציבור דורש. מכל המאבק המיותר הזה, נשארנו רק עם טעם רע, עם הרגשת חורבן אצל אוהדי הפועל תל אביב ובלי הישג אמיתי לצד המנצח במאבק, עיריית תל אביב. אם לא למדנו מחורבן בית המקדש, עוד לא מאוחר ללמוד מחורבן הבית האדום.
