בס"ד

ביקשנו מכותבי "הזווית" לכתוב על השחקן הראשון אותו העריצו ושבזכותו התחילה או התחזקה האהבה שלהם לספורט

אלי אוחנה.

הוא השחקן האהוב עליי בכל הזמנים. עליו גדלתי, אותו ראיתי מביא לבית"ר ירושלים אליפות גם בגיל מבוגר, כובש מול ריינג'רס, עושה צחוק מהפועל פתח תקווה בכל מפגש ויחד עם חרזי, שאלוי ופישונט מרכיב את חוליית ההתקפה הטובה בישראל אי פעם (אובייקטיבי). כמובן שהצלחה בחו"ל, זכיה בפרסים קבוצתיים ואישיים, כשרון יוצא דופן ואופי שאי אפשר להישאר אדישים אליו הפכו את האהדה לסמל הירושלמי לקלה יותר. יחד עם זאת, כילד, הרגשתי שלאהוב שחקן מקומי זה קטן מדי. לא הסתפקתי בחלקי ותרתי אחרי מושא הערצה חדש, בינלאומי, כזה שתהיה לי סיבה לאהוב גם בלי לשכוח את אהבתי הראשונה. ומצאתי.

אריאל אורטגה הוא אחד השחקנים האהובים עליי בכל הזמנים. כל פעם שהכדור הגיע לרגליים שלו ידעתי שקסם עומד להתרחש. יחד עם איימאר הצעיר וקאניג'ה הוותיק הוא הצעיד את הנבחרת המוכשרת בכל הזמנים של ארגנטינה לתצוגות כדורגל מדהימות וכל זה מעמדת הכינור השני. התיאור הכי טוב שלי בשבילו הוא "סקוטי פיפן של ארגנטינה" והמייקל ג'ורדן שלו הוא גבריאל באטיסטוטה.

באטיגול הוא כינוי מדוייק. החלוץ כבש בכל הזדמנות, מול כל נבחרת ושיתף פעולה עם האגדה האחת והיחידה של ארגנטינה (ואני לא מדבר על היגוואין). אחרי שהוביל את נבחרתו לשתי זכיות בקופה אמריקה, פעם אחת כמלך השערים, כבר התחילו האוהדים הארגנטינאים הפאנטיים להשוות אותו לאחד והיחיד. מבחינת כשרון דייגו כמובן עולה עליו, אבל הגישה, ההקרבה וכמובן השערים הפכו את המלאך גבריאל לנערץ עד כדי כך בכל מקום בו שיחק, במיוחד בפיורנטינה, שם הוא מלך השערים של המועדון בכל הזמנים, ירד עם המועדון ליגה ועלה בחזרה תוך עונה ופסל בדמותו ניצב מחוץ לאצטדיון עד היום. כמובן, הוא גם מלך שערי ארגנטינה בכל הזמנים. זאת אומרת, עד שמסי נולד ועקף אותו, אבל מסי זה מסי והשיאים שלו לא נחשבים, הוא משחק בענף אחר.

הבחירה בבאטיסטוטה לא הייתה מקרית. אחרי שבמונדיאל 1994 הוא כבש שלושער מול יוון (והודח בשמינית מול רומניה עקב השעייתו של מראדונה) הוא כבש שלושער גם מול ג'מייקה במונדיאל 1998 ובכך הפך לראשון – והיחיד למיטב ידיעתי – שכבש שלושער בשני מונדיאלים רצופים. סקוטי פיפן שלו, אורטגה, כבש אז צמד מול ג'מייקה, שנהנתה בעיקר מההופעה במונדיאל, לפני עידן יוסיין בולט. הפעם ארגנטינה הודחה ברבע הגמר על ידי הולנד, משער של עוד שחקן אהוב, ברגקאמפ (ואני אוהד יונייטד!). ב-2002, כל ארגנטינה והעולם בערך היו בטוחים שהפעם הכשרונות התכולים לבנים ילכו עד הסוף, אבל למרות שגבי ניצח את ניגריה, ארגנטינה הודחה כבר בשלב הבתים.

בתקופת האימון של פסארלה בנבחרת (1994-1998) נכנס המאמן לעימותים עם לא מעט שחקנים. גישתו, בהתאם לתקופה, הייתה נוקשה ולא הותירה מקום לדברים שאינם קשורים ישירות לכדורגל. כשבאטיגול הגיע לנבחרת עם שיער ארוך, הוא נדרש על ידי המאמן לקצץ אותו. הדבר גרם למתחים בין השניים, שבטח לא עזרו לנבחרת. כאן המקום לציין שדניאל פסארלה היה שכן של אבי בבואנוס איירס (אבא שלי שיחק בצעירותו במועדון הספורט של ריבר פלייט, בעיקר טניס וכדורעף ושיתף פעולה עם דניאל ברייאלובסקי, עוד שכן) ומשם הגיעה האהדה לנבחרת ארגנטינה, בתקופה בה ברזיל של רונאלדו, איטליה של טוטי וצרפת של זידאן צברו המוני אוהדים.

גבריאל באטיסטוטה נשוי לאשתו עד היום, אותה הוא הכיר בגיל 16. היא תמכה בו בתקופה בה פילל שיקטעו את רגליו, עדות לכאבים, הניתוחים והמכות אותם חווה ככדורגלן. באטיסטוטה, על אשתו ושלושת ילדיהם, הוא מודל לחיקוי ודמות שקל לאהוב ולהתחבר אליה. צנוע, נותן הכל לנבחרת ובעיקר, שייך למספר מצומצם של שחקנים שעברו מריבר לבוקה ג'וניורס (אותה אני אוהד בארגנטינה, למרות עברו של אבי בריבר) ואף הצטיין בה. כיום הוא מתפקד כאיש עסקים באוסטרליה ומי יודע, אולי שם הוא ימצא את הארגנטינאי הבא שיצעיד את ארגנטינה לתואר ראשון מאז הקופה אמריקה, שהוא עצמו הביא לארגנטינה.