הזווית לסל

הסידרה הנהדרת על מייקל ג'ורדן מגיעה לסיומה עם אליפות שישית וסיפורים נהדרים

החלטתי לחלוק איתכם כמה סיפורים של סופר-טימס בפוטנציה בלבד שלא הגיעו עד הסוף אבל הכלים, הו הכלים, בהחלט היו שם! חשוב לציין – אני לא נכנס יותר מדי למאזנים, שנים ושאר ירקות שתשכחו בעוד חצי שעה, אלא לסיפור והתחושה שיש שם משהו לא פתור שאותן קבוצות "חייבות" לאוהדיהן.

הפרק השביעי של ה"ריקוד האחרון" התמקד ביחסו של ג'ורדן לחבריו והסתיים באופן דרמטי

האם אפשר לתת ציון מוחלט וסופי ליכולת של שחקן נ.ב.א? להגיד על מישהו, למשל לברון ג'יימס, שהוא 10? שסטפן קרי הוא 9? כנראה שלא. זה לא אומר שלא מנסים.

השבוע שודרו פרקים חמש ושש, שלצד הדאנקים והאליפויות, מאפשרים הצצה מרתקת לסיפור ההימורים של ג'ורדן, ולדילמה שהיתה לו כנראה בין המעורבות העסקית עם נייקי לחוסר המעורבות החברתית שלו.

הריקוד האחרון, שמתמקדת בימי השושלת של מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס, היא בעצם שיר אהבה לכדורסל של שנות ה-90, ואולי בכלל לתרבות והאופנה של העשור כולו. אבל בזמן שהסדרה שמה זרקור על הקבוצה הדומיננטית של אותן שנים והיריבות שעמדו בדרך של כל האליפויות, שווה להיזכר בצד הפחות נוצץ של הנ.ב.א באותם ימים: הקבוצות הגרועות ביותר של שנות ה-90.

אז הנה לכם, חמישיית שחקני הזבנג וגמרנו, ואתם כבר יודעים שתקבלו ממני הרבה דוגמאות משנות ה-90

הסידרה החדשה על ג'ורדן והבולס נותנת לנו רגעים נפלאים וזווית אחרת על הקבוצה והחיים

בתור חסיד של שנות ה-90, אין שום סיכוי שאבחר בלברון והתחשק לי להסביר כדי לשפוך אור בצורה האוביקטיבית ביותר למה הדיון הזה מיותר

דווקא בימי קורונה. דווקא כשאין לנו מה לעשות או לאן לברוח. אין עניין חדש שנוצר. אין אירוע שרודף אירוע. חייבים ליהנות ממה שיש. ומה שיש זה מה שאנחנו נייצר, לא מה שאחרים מייצרים בשבילנו. מכאן הגיעה ההחלטה לשדר את הריקוד האחרון דווקא עכשיו. וזה מצליח בגדול. לא רק בזכות מושא הסיקור, אלא גם ובעיקר בזכות תזמון הסיפור.