בס"ד

אשתי אמרה לי לכתוב. ימי קורונה ושום דבר לא מתחדש וכדאי שתכתוב. תכתוב, היא אמרה לי, תכתוב. אז אני כותב.

אבל על מה? כאמור, שום דבר לא מתחדש. אין ספורט, אין אימונים, אין אפילו צפי לחזרה. רק הודעות סותרות.

יש מוטו שמלווה אותי כל החיים: אם לא הולכים קדימה, חוזרים אחורה. זה נכון וזה יפה, אבל תמיד ראיתי במוטו הזה רובד אחד בלבד. לך קדימה, אל תחזור אחורה. אל תעמוד במקום כי זה כמו לחזור אחורה. זאת אומרת, תמיד הסתכלתי על עמידה במקום כקפיאה על השמרים. כחזרה אחורה. כרגרסיה. שזה נכון, אבל תמיד הסתכלתי על רגרסיה כדבר שלילי. ובכן, איך אמר איינשטיין? הכל יחסי.

אז אני כותב על רגרסיה. רגרסיה מתקדמת. אם אתה לומד למבחן בקורס ואז לוקח שבוע הפסקה כדי לבלות בים, אתה חוזר אחורה. כנראה שהציון הסופי יהיה בהתאם. אבל אם אתה לומד למבחן המון זמן, אבל בצורה הלא נכונה, לפעמים לעצור הכל זאת לא רגרסיה, אלא הזדמנות לבחון את המציאות, לשחק עם ההגדרות הפנימיות ולהתחיל מחדש טוב יותר, נכון יותר, מרגש יותר. וזה, לדעתי, מה שצריך לקרות כרגע בספורט. הארצי, העולמי. הכללי.

אנחנו במאה ה-21. הכל מודרני, מהיר, חסר מנוחה. אירוע רודף אירוע ואין זמן לנשום בין לבין. פעם, מזמן, לפני כעשור, העובדה שאין ממשלה יותר משנה הייתה הופכת לשיחת היום במשך שנים. כיום אין לנו זמן לזה. אז מקטרים מדי פעם ובשאר הזמן מדברים על הדברים החשובים באמת: סרטונים בפייסבוק. עד שהם הופכים ללא רלוונטיים, אז אנחנו עוברים לדבר על סרטונים בטוויטר. ואז באינסטגרם. ובטיקטוק. ובאפליקציה שעוד לא המציאו.

זה גם מה שקרה וקורה כל יום לספורט שאנחנו כל כך אוהבים. בכל ענף. מי בכלל זוכר שמשחק בליגת האלופות נדחה בגלל פצצה שאיימה לחסל קבוצה שלמה? בשנות ה-90 זה היה ממלא מהדורות של שנתיים. כיום זאת עוד כותרת בחדשות הספורט, קצת מעל הידיעה על החתונה של הסוכן הפורטגלי וקצת מתחת לידיעה על הסטורי החדש של איתי שכטר.

מי בכלל זוכר שגולדן סטייט שברה את שיא הנצחונות לעונה ב-NBA? שיקאגו בולס הגדולה נדמתה כקבוצה שלעולם כולן יהיו שניות לה, עד שבאו הווריורס והציבו רף חדש. הראשונים שקבעו מספר הפסדים חד ספרתי בעונה שלמה. סטיב קר שיחק בשיקאגו הגדולה ואימן את הווריורס החדשים. עוד סיפור פיקנטי. אבל אין לנו זמן לכל זה. יותר חשוב לכתוב על המריבות הפנימיות של גרין VS דוראנט, על ספוקלציות המעבר של קליי תומפסון ועל העונה החלשה של הקבוצה, כשחצי מהסגל פצוע. זאת לא רק התעסקות במה שלא חשוב, זה בעיקר מעבר מהיר מנושא לנושא מפני שמה שהיה חשוב לפני שעה כבר לא רלוונטי עכשיו.

קבוצות מוציאות סכומים לא הגיוניים על שחקנים לא הגיוניים, מה שמביא לעוד העברות מופרכות. רונאלדו שובר שיא העברות ישן של זידאן? זה כבר לא רלוונטי. בייל שבר את שלו. ופוגבה את שלו. וניימאר את של כולם. וגם זה לא משנה כי הוא רוצה לעזוב אחרי דקה. גם פוגבה. גם בייל. אירוע רודף אירוע ואין לנו זמן להתעכב על הכאן והעכשיו. על ההווה. על המהנה. אין לנו זמן להתענג על עונה מדהימה של ליברפול, אנחנו חייבים להביא את מריבות הטוויטר של נון-פליירס מתחתית הפרמיירליג. 

העונה התחרות בלה ליגה מדהימה ואנחנו שומעים רק על המריבות בתוך ברצלונה. מפני שזה מתחדש יותר, זה מהיר יותר. זה קרה אתמול ויקרה גם מחר. אין לנו זמן להתעסק זוטות כמו תחרות, עונה טובה ומתח טהור.

ואולי זאת הסיבה שהסדרה על מייקל ג'ורדן עולה דווקא עכשיו. דווקא בימי קורונה. דווקא כשאין לנו מה לעשות או לאן לברוח. אין עניין חדש שנוצר. אין אירוע שרודף אירוע. חייבים ליהנות ממה שיש. ומה שיש זה מה שאנחנו נייצר, לא מה שאחרים מייצרים בשבילנו. מכאן הגיעה ההחלטה לשדר את הריקוד האחרון דווקא עכשיו. וזה מצליח בגדול. לא רק בזכות מושא הסיקור, אלא גם ובעיקר בזכות תזמון הסיפור.

זה מזכיר לי את תחילת שנות ה-90, בהם ימי שישי בבית הספר הוקצו כולם לדיבור על משחק האתמול של מכבי. את ימי ראשון, שהוקדשו כולם לניתוח משחקי הלאומית (ליגת העל). את ימי שני, שריכזו סביבם רק את אלה שידעו מה היו תוצאות האתמול מסביב לעולם. היו שם לא רק אהדה וריגוש, אלא אהבה ורגש. אוהדים שלא רק עקבו אחרי המתרחש, אלא חיו אותו. היו חלק ממנו. הסדרה על ג'ורדן מצליחה כל כך מפני שכולם מרגישים שהם היו חלק מהסיפור הזה, לא רק ברקע שלו. 

סדרה דומה שתעשה על לברון ג'יימס עוד עשור תביא סיפור דומה, אבל הקהל יהיה שונה. לקהל לא יהיה אכפת האם לברון אהב את המנהלים שלו או לא, אלא האם הוא פרסם את זה בטוויטר. ג'ורדן חי את ההווה והעתיד ואת הכאן ועכשיו, לברון חי את המסביב. את הלא כאן ולא שם. והוא דוגמה מייצגת לעולם הספורט המודרני.

אולי הקורונה זה הדבר הכי טוב שקרה לעולם הספורט המודרני. זה יחייב אותו לעשות ריסט, לשחק עם ההגדרות הפנימיות ולנסות להבין איך מייצרים מחדש רגש אמיתי אצל האוהדים ולא רק ריגוש חולף. איך הופכים את האוהדים לחלק מהמשחק ולא רק לתפאורת רקע יפה.