הסידרה הנהדרת על מייקל ג'ורדן "הריקוד האחרון" מגיעה לסיומה עם האליפות השישית ופירוק השושלת.
קצת תמונות ותובנות מהערב האחרון, ועוד סיפור אחד נהדר על ג'ורדן, שלא מופיע בסידרה.

אולי ג'רי קראוס… צדק:
אי אפשר להאשים את דני איינג' שאין לו ניסיון במשחק, אימון וניהול בליגה. הוא שיחק בגמר עם שלוש קבוצות שונות, ניצח בגמרים את מג'יק ואולאג'ואן והפסיד לג'ורדן, פעמיים, לאורך קריירה של 14 שנים. הוא שיחק עם בירד ומקהייל, דרקסלר ובארקלי, ותחת קייסי ג'ונס וריק אדלמן. את השיעור הכי חשוב הוא למד מהמנג'ר הגדול בהיסטוריה, רד אאורבך. איינג' אמר שהטעות הכי גדולה של אאורבך היתה שהוא שמר אמונים לבירד ומקהייל ולא העביר אותם כשהיה להם ערך, וכך בוסטון דישדשה ולא הצליחה להתרומם מיד אחרי שהם פרשו.

איינג' למד את הלקח וגם קראוס.
קראוס הבין כבר אחרי האליפות החמישית שהצוות המנצח שלו יכול לתת מקסימום עוד עונה אחת ושלא תהיה לו אפשרות לסחוט מהם יותר. פיפן רצה כסף גדול, רודמן כבר הגיע לקצה, ג'קסון היה מת לחופשה ורק ג'ורדן היה יכול להמשיך. ההצהרה של קראוס בתחילת העונה על פירוק הקבוצה היתה פרובוקטיבית, אבל היא היתה הדלק שהצית את ג'ורדן ובזכותה ג'ורדן בער כל העונה, למרות העייפות והתשישות הפיזית והמנטלית, מהמירוץ הבלתי נגמר.
איני יודע אם קראוס הבין שהשנאה של ג'ורדן כלפיו תניע אותו, אבל בדיעבד יכול להיות שלולא ההכרזה הזו הבולס לא היו משלימים אליפות שישית. גם אם הם היו ממשיכים עוד עונה, קשה להאמין שקראוס היה מצליח לבנות קבוצה שלישית סביב ג'ורדן. גם לבנות שתי קבוצות שונות סביב מייקל וסקוטי שכל אחת לקחה שלוש אליפויות, כמו שקראוס עשה, זהו הישג אדיר.

קראוס הוא הנבל האולטימטיבי של הסידרה, אבל אולי, ממש אולי, יתכן שהוא עשה את המעשה הנכון…

פייק ניוז:
משחק ה"שפעת" בסידרת הגמר מול יוטה ב 1997 נחשב לאחד משיאי הקריירה של ג'ורדן. עד השבוע חשבנו כולנו שהוא היה תשוש ועייף בגלל שפעת, אלא שפתאום התברר שמדובר בהרעלת מזון מפיצה שהוא הזמין לחדרו במלון לקראת חצות, והסיפור עוד יותר מסתבך כשבמאי הסרט סיפר שג'ורדן ירק על הפיצה מכיוון שרצה לשמור את כל המשולשים לעצמו, וזה בדיוק מה שקרה.

האם אתם הייתם יכולים לתפקד ביום שאחרי, אם הייתם אוכלים לבד פיצה משפחתית שלמה בחצות?
אני לא הייתי מצליח לזוז.
בקיצור, זה לא הרעלת מזון אלא תופעת לוואי טבעית של "אפטר פיצה" או מחלה נדירה המכונה "הרעלת רוק עצמית".

ומה הכי מדהים בסיפור הזה?
שבזמן המשחק ובמשך עשרים שנה, מכרו לנו את סיפור השפעת, שהיה פייק ניוז עוד לפני שטראמפ חלם שיהיה נשיא, ושלמרות שהאירוע היה ידוע לעשרות אנשים, כולל עיתונאים שידעו ושתקו, הוא נשאר סודי עד היום.
עד כדי כך חזק כוחו של הג'ורדן.
אל תאמרו יותר משחק ה"שפעת", מעתה אימרו משחק ה"פיצה".

ועוד משהו קטן – בסידרה צפו עוד סיפורים על ג'ורדן שהיו פייק ניוז, כמו הסיפור על שחקן אלמוני בשם לברדפורד סמית, שעיצבן את מייקל וחטף על הראש.

משחק שבע:
רק פעמיים בכל שש האליפויות שלה בשנות התשעים נגררה שיקאגו למשחק שביעי, פעם אחת מול ניו יורק ופעם שניה, בדרך לאליפות השישית, מול אינדיאנה של רג'י מילר והמאמן לארי בירד.
הסידרה הזו סיפקה כמה מהקטעים הטובים ביותר.

כבר מהמשחק הראשון היה ברור שזו תהיה סידרה קשוחה, ואחר ההפסד במשחק השלישי מייקל אמר שזו רק מהמורה בדרך וראו עליו שאפילו הוא אינו מאמין לעצמו.
בסיום המשחק הרביעי רג'י מילר קלע שלשה מטורפת, נתן יתרון לפייסרס, אבל השאיר שבע עשיריות על השעון. כולם היו בטירוף ורק בירד נשאר בפנים קפואות לחלוטין, ועם מבט של "קיבנימט רג'י, לא יכולת לחכות טיפה, הרי בשביל מייקל זה מלא זמן". במהלך האחרון ג'ורדן כמעט ניצח את המשחק.

בדרך כלל לפני משחקים, ג'ורדן היה יושב במשרד קטן באולם, מתלוצץ עם שומריו ומחלק כרטיסי כניסה למקורבים ושחקנים אחרים. לפני משחק 7 הוא ישב שקט ומכונס בעצמו, מסביבו שתקו המאבטחים ורק משפט אחד היה באוויר: "יש מי שיכול…יש מי שלא". מסתבר שהמהמורה לא היתה כל כך קטנה.
בסיום המשחק הוא פגש את בירד במסדרון, שחייך למרות ההפסד הכואב, השניים התחבקו בחיבה, החליפו קצת טראש טוק, וג'ורדן סיכם בכך ששלח את לארי להתאמן על גולף בזמן שהוא נוסע ליוטה. סצינה מדהימה בעיניי של כבוד הדדי ובגרות, בעיקר מצידו של המפסיד.
משהו דומה התרחש אחרי הניצחון בסידרה על יוטה, כשקארל מלון עלה לאוטובוס של שיקאגו כדי לברך את ג'ורדן והשחקנים. עוד סצינה שהיום נראית דימיונית לחלוטין.

מה יש לפיל להגיד:
פיל ג'קסון קיבל בסידרה מעט מקום יחסית לתפקיד העצום שיש לו בהצלחה של ג'ורדן, אבל היו לו כמה משפטים נפלאים בפלייאוף האחרון עם שיקאגו.
במשחק הרביעי נגד אינדיאנה הוא אומר באחד מפסקי הזמן על רג'י מילר "לילד יש יד חמה". מילר רשם אז הופעה שמינית בפלייאוף.
במהלך פסק זמן לקראת סיום המשחק הראשון והצמוד מול יוטה הוא אומר לשחקנים "חבר'ה תהיו רציניים בעניין".
אחרי שדניס רודמן נעלם ונסע לבלות בין המשחקים ביוטה, ג'קסון אמר לעיתונאים ש"רודמן לא מוציא אותנו מריכוז, הוא מוציא אתכם מריכוז".
אבל הכי אהבתי את התמונה שלו עם אטמי אוזניים בזמן המשחקים ביוטה. כנראה הקהל הפריע לו לתרגל נשימות זן.

מסתובב עם החבר'ה:
הפרקים האחרונים מתארים את מערכת היחסים הקרובה שלו עם צוות אנשי האבטחה הקבוע שלו, וביחוד עם גאס לט, שוטר לשעבר וראש הצוות, שליווה את מייקל במשך שנים, והיה עבורו תחליף אב, אחרי הרצח של אביו.
אפשר להגיד שהוא חש איתם בנוח מכיוון שהיה אדם חביב ועממי, אולם אני נוטה לחשוב שאיתם הוא הרגיש בטוח, מכיוון שלא איימו עליו או סיכנו את מעמדו, שיתפו פעולה עם הגחמות שלו, ושמרו על סודותיו. כלפי גאס הוא גילה יחס מיוחד, דאג לחטוף עבורו את כדור המשחק השביעי מול אינדיאנה כמזכרת, וליווה אותו בטיפולי הסרטן ואת אישתו גם אחרי שנפטר.

בטור הקודם סיפרתי על שני מקרים שבהם ג'ורדן הוכיח חושים על טבעיים. אישתו של גאס סיפרה שמייקל היה הראשון שזיהה שבעלה חולה ושלח אותו להיבדק. אלוהים או לא אלוהים?

Cherchez la femme:
הסיפור הבא מופיע בספרו של ביל סימונס "הספר של הכדורסל" (The Book Of Basketball) וניתן לשמוע אותו בפודקאסט שלו –
בשבת אחרי הצהריים של סופ"ש האולסטאר 2006 ביוסטון, סימונס ישב עם חברים במסעדה, שאליה נכנס מייקל ג'ורדן. כשמייקל נכנס כל המסעדה עצרה מלכת. הוא התיישב באחד התאים וזרם של אנשים החל לגשת אליו ולנשק אותו ואת ידו, משל היה דון קורליאונה. בשולחן ליד, צ'ארלס אוקלי בילה עם שלוש נשים, והמשקאות והמזון זרמו לשולחנות. השעות עברו, הסיגרים נשלפו וסימונס חיכה שהקלפים יגיעו ומילמל לעצמו "אין מצב שמייקל ישב כל כך הרבה זמן במקום אחד בלי לשחק קלפים". והם הגיעו.

מייקל והחבר'ה החלו לשחק גירסה של וויסט, וג'ורדן האמיתי והתחרותי הופיע: טראש טוק בקולו העמוק, עקיצות ציניות והקנטות, עד כדי כך שאחד המתחרים עמד לפני דמעות. זה לא היה ג'ורדן המסחרי, אלא ג'ורדן של השכונה, של הרחוב, זה שהפחיד את כל הליגה בשנות התשעים.

בשש בערב נכנס למסעדה שאקיל אוניל, לבוש בחליפת שלושה חלקים, וזכה להערה צינית ממייקל. כולם צחקו בקול רם מדי, כי זה מה שאתה עושה כשמייקל משמיע בדיחה. ג'ורדן נעשה קולני ככל שהזמן חלף, והוא ואוקלי המשיכו לשחק, לשתות ולעשן כשכולם צופים בהם, ועושים את עצמם כאילו לא, עד שלפתע…
אישתו של מייקל מופיעה.
או-אה.
כולם מפנים לה מקום והיא מתיישבת לידו. מייקל המסכן נראה כמו מגיש בייסבול ששיחק משחק מושלם שנדפק לו ממש בכדור האחרון. אין יותר טראש-טוק, והוא מתכווץ בכיסאו כמו ילד קטן. הבילוי עם החבר'ה מסתיים. זמן להיות שוב הבעל של. ביל סימונס לוחש לחברו "תראה, הוא בדיוק כמונו".
והוא כזה.
מייקל הוא כמו האיש מהרחוב שאישתו מוציאה אותו משיווי משקל. בפעם הראשונה בחייו סימונס אינו רוצה להיות כמו מייק.

אחרי ככלות הכל, מייקל ג'ורדן הוא בן תמותה, והוא שחקן הכדורסל הטוב ביותר שאנחנו מכירים. נקודה. סוף.

קישור לכל הטורים על הסידרה הריקוד האחרון