ז'אן מארק בוסמן היה שחקן עבר בלגי ששיחק בקבוצת רויאל קלאב ליאז' בליגה הבלגית הראשונה. עם תום חוזהו ב- 1990 הציע לו המועדון הבלגי לחתום על חוזה חדש במשכורת מינימום, הנמוכה משמעותית ממשכורתו בחוזהו הישן.

בורוסיה דורטמונד ו-וולפסבורג יתמודדו בשבת בגמר הגביע הגרמני במה שאמור להיות העברת השרביט הרשמית של תואר המרעננת הרשמית של אירופה.

ישראל ואנגליה הם שתי המדינות היחידות המייחסות חשיבות רבה לגמר גביע המדינה. חשיבות כזו שזכייה בגביע שווה כמעט לאליפות. אצלנו אוהבים את הממלכתיות, את לחיצת היד לנשיא, את ההמנון ואת טקס ההנפה.

יצא לי להיות בלא מעט משחקי כדורגל בחיים שלי אבל תמיד כשמדברים איתי על ערב קסום של כדורגל אני נזכר במשחק הזה הקופה ליברטדורס ליגת האלופות של דרום אמריקה הבמה הגדולה ביותר ביבשת

הפרידה לא הייתה קלה. המון חוויות עברו עליי במקום הזה. אליפויות, אכזבות ,שערים מטורפים, השמטות של דוידוביץ, ביצועים גאוניים של ברקוביץ – רביבו – בניון - קטן ובעיקר הרבה ראובן עטר המלך. גם קצת אופיר קופל חווינו באצטדיון הזה.

מה שמאפיין את אוהדי מכבי ת"א היא העובדה (חיובית או שלילית תחליטו אתם) שהם לא יודעים שובע, כמו אותם מיקרופאדג'ים ב"החיים" שאוכלים את כל הפסולת שיש בגוף האדם עד שהם מתים.

כשהיינו ילדים ושיחקנו כדורגל במגרש האספלט הקרוב תמיד רצינו להיות הכוכב הגדול, ואן באסטן, רומארי, באג'יו ועוד כל מיני כוכבים מזכירי נשכחות. עם הזמן ואולי עם התפתחות ההבנה שלי בכדורגל התחלתי לאהוד את השחקן המשלים. לא שהוא לא היה כוכב בפני עצמו ושחקן מדהים אבל הוא היה זה שמחלץ את הכדור או מוסר לכוכב הגדול מכולם.

האחים מורד מבית וגן, יזכרו לנצח כממציאי קריאות ה "הו הו" לסיריל מקנאקי, השחקן האפריקני בראשון ששיחק בליגת העל. ההרגל המגונה הזה פשט בכל הליגה במהלך שנות התשעים

השמחה בבלומפילד הייתה מאופקת. בדרך הביתה שמעתי ידיעה קצרה בחדשות על כך שמכבי תל אביב זכתה באליפות ועדיין, מפלס ההתרגשות לא עולה

בעוד וואן דר הורן מותח את אבריו ומתרגל לדשא, אינסייניה, שנראה באותו טורניר כיהלום נוצץ, העביר כדור למרכז הרחבה, ואן דר הורן המנומנם הגיב לאט ופאביו בוריני עט על הכדור. בוריני כבר ידע איך הריקוד הזה יסתיים