אני יודע שאתם תרדו עלי. אתם תגידו, וכנראה במידה גדולה של צדק, שאני נסחף, לא אובייקטיבי, פועל מהבטן ולא לוקח בחשבון את כל הנתונים.

אנחת הרווחה נשמעה בכל רחבי הארץ. הפרשה המסעירה של הקיץ הסתיימה ועם כל היריבות (הספורטיבית כמובן) אבן גדולה ירדה לכולנו מהלב

יש יגידו שחסר חיזוק, יש יגידו שלא פותחים את הארנק מספיק, אבל לפני הכל מכבי חיפה חייבת לטפל בבעיה המנטלית שרודפת אותה כבר ארבע שנים.

ניסיתי לבדוק לפי ההיסטוריה, מה הסיכוי שמכבי ת"א ו/או קריית שמונה יעברו שלב.

הדרבי הזה הזכיר לי יותר מהכל דרבי נוער, כולם מסביב שואלים את השני מי זה מספר 10? מי זה 2? פרט לשני שחקנים שעלו בהרכב כל האחרים נראו לראשונה בבלומפילד באדום.

במהלך העונה האחרונה היו המון מהומות סביב הנושא ובדרבי זה קרה שוב, כאשר אוהדים שהגיעו עם דגלי ישראל הוכרחו להוריד אותו, לא להניף אותו ולא להתגאות בו ביציע.

זה התחיל, הספורט שמכונה כדורגל ישראלי התחיל. אומנם גביע הטוטו אבל התגעגענו.

כשהעונה נפתחת בדרבי והאצבעות כבר מדגדגות, מוכנות למחוא כפיים, הגרון כבר מחומם ומוכן לשיר את המזמורים, אז גם משחק בגביע השוקו ממלא את איצטדיון "החלום"

לאחר 4 עונות שבהן ההנהלה, הצוות, ששת המאמנים שהוחלפו, השחקנים והאוהדים של מכבי חיפה, כולם שכחו להוריד את מצב הטיסה לפני העונה ובמהלכה טסנו כולנו גבוה מאוד עם הציפיות ושכחנו להישאר עם הרגליים על הקרקע

ליגות הכדורגל האירופאי מוכיחות פעם אחר פעם שהן ההצגה הכי טובה בעיר, אך אקורד הסיום לצערי, קבוע מראש. למרות שרמת הכדורגל גבוהה ביותר, המתח של מי תזכה באליפות נמוך ביותר.