הזווית לחיבורים

למה אני לוקח אתכם לטיול במורד סמטת הזכרונות? מכיוון שיש לי שריטה. יש שאומרים שריטה עמוקה. לשריטה שלי קוראים אלירן עטר. (הו, אלירן עטר) קשה לי להסביר איך זה התחיל.

בכדי להבין עד כמה איכותי הדור החדש של הכדורגלנים האנגלים ביחס לשאר העולם, מומלץ לקפוץ אחורה בזמן ל-2017, השנה בה כבשו האנגלים הצעירים את העולם כולו.

ברק בכר צריך לקבל החלטה, ואיך שלא יהפוך אותה יהיה לה צד טוב וצד רע.

ביום ראשון, קצת אחרי החגיגה של ערן זהבי בסמי עופר, נפגשו שני הנרטיבים הללו למשחק באמסטרדם

בפרק #113 - בפרק אירחנו את אביב ריין - המנהל מקצועי במחלקת הנוער של הכח רמת גן ומאמן לשיפור קבלת ההחלטות. לאביב יש תפיסת עולם מיוחד לגבי אימון נוער וילדים ודיברנו עליה.

8 דקות בתוך המשחק, אחרי הגול ראשון של האוסטרים, התעצבנתי, קראתי לשחקנים גרועים ופלטתי אנחות ייאוש מוכרת. הבן הבכור שלי, כמעט בן 8, התעצבן עליי ואמר שזה לא נכון והם לא גרועים, הבן הקטן, בן 5 וחצי, הוסיף ואמר שאני אראה שבסוף ישראל תנצח. לפעמים צריך לבוא נקי בלי דעות קדומות, ופשוט להאמין.

בדרך למגרש דילגתי ברדיו בין ההקלטות של מאיר איינשטיין מהניצחון הגדול על צרפת לבין הריקוד על דמו של הרצוג ע"י פרשני הכדורגל של רדיו חיפה שמלאים בביקורת על ההרכב, השיטה וכל מה שקשור לצוות האימון והניהול האוסטרי. אני כל כך רוצה שנצליח היום רק בשביל לסתום להם את הפה.

דקה 34, אלי דסה מעביר כדור רוחב מדוד, ראש לבן פוגש בכדור והוא עף לרשת. נדב יעקבי קורע את האוזניים עם הצעקות של שמו של כובש השער (הפעם בצדק לשם שינוי), אבל אני לא צריך אותו בשביל לדעת – זה גול של ערן זהבי.

תגידו, נגמר כבר המשחק? בטוח? כמה זמן הוא הוסיף השופט? ניצחנו? בטוח? אין מה לעשות. כשמדובר בנבחרת ישראל אי-אפשר להיות רגוע, גם אחרי שריקת הסיום...

גם אם אתם לא אוהדי כדורגל מושבעים, אתם לא רגילים לראות את פפ גווארדיולה במצב שבו הוא תופס את הראש ולא מצליח להאמין למראה עיניו אחרי עוד הדחה מליגת האלופות.