דקה 34, אלי דסה מעביר כדור רוחב מדוד, ראש לבן פוגש בכדור והוא עף לרשת. נדב יעקבי קורע את האוזניים עם הצעקות של שמו של כובש השער (הפעם בצדק לשם שינוי), אבל אני לא צריך אותו בשביל לדעת – זה גול של ערן זהבי.

ויקטוריה פלזן, עירוני קרית שמונה, גוואנגז'ו אברגרנדה, באזל, מכבי חיפה או אוסטריה. זה לא באמת משנה. ברגע שזהבי מתחמם, היריב לא באמת חשוב. את השער שהוא כבש בדקה ה-96 בבאזל רק עוד שחקן אחד בעולם יכול לכבוש, את הרעב לכבוש עוד ועוד נגד הקונוסים בסין אני לא משוכנע שאפשר להשוות, את השער השלישי הערב בסמי עופר, ברגל החלשה, אני לא בטוח שיהיה ישראלי שיצליח לשחזר בשנים הקרובות. בעצם אולי יש מישהו אחד שיוכל. ערן זהבי.

בסופו של דבר הכוכבים הגדולים הם אלו שיש עליהם דיון כל הזמן. השחקנים שאי אפשר להתעלם מהם ומקיומם. הרי איפה היו מסי ורונאלדו ללא הדיון התמידי והמתהפך בינהם כל שלישי ורביעי? במונחים ישראליים אין דמות יותר סוערת ממספר 7. שילוב של יהירות מרגיזה, יכולת מופלאה, פה חסר מעצורים וחגיגת שערים מהפופולאריות שהיו פה אי פעם. אפילו כשהוא פרש מהנבחרת, דיברו עליו בלי סוף ומאז שחזר כל דיווח על שינה בחדר נפרד, אפשרות שיפתח לפני ליגיונרים אחרים שמשחקים בליגות טובות יותר או פוסטים בנאליים בחשבון האינסטגרם שלו, ממלאים כל עיתון, אתר וקבוצת ווטסאפ אפשרית. כי ככה זה כוכבים. בלתי ניתן להתעלם מהם גם כשהם נופלים.

נכון, להתרכז רק בזהבי אחרי ערב כזה יהיה פרובינציאלי, פופוליסטי ואכזרי עבור שאר השחקנים שבילו על הדשא בסמי עופר ותרמו רבות לנצחון הגדול, אבל ככה זה בשמיים. כשיש לידך כוכב ענק, הכוכבים האחרים מקבלים רק שאריות של אור.

אני לא יודע איך ספרי ההיסטוריה ישפטו את הקריירה של ערן זהבי ואת מקומו בהיסטוריה. אני מניח שזה מאוד תלוי במי שיכתוב את ההיסטוריה הזאת, אבל גם גדולי השונאים שלו יהיו חייבים להסכים – שחקן כזה לא היה פה אף פעם. הרי לכולנו היה ברור אחרי שהראשון שלו נכנס שהוא לא יעצור שם. ראינו את זה עשרות פעמים לפני. היו מוכשרים יותר, היו מצליחים יותר ובטח שהיו אלגנטיים יותר, אבל אף פעם לא היה פה סופרסטאר שכזה. הווינר המושלם, הרוצח הספורטיבי, השחקן שאי אפשר להפסיק לדבר עליו, הסקורר הכי מפחיד שדרך על דשא המגרשים שלנו. הכוכב הכי בוהק בשמי הכדורגל שלנו.