הרעיון לפוסט הגיע בחמש וחצי בבוקר, כשהכחול (נובאק דג'וקוביץ, או נולה) שבר בפעם השניה במערכה הרביעית את הלבן (רוג'ר פדרר) והיה רחוק רק משחקון אחד מזכיה באליפות ארה"ב בטניס. ממתי כחול זה הצבע של הרעים? זה לא אמור להיות שחור? כחול ולבן זה שלנו, הטובים.

היא חוזרת, היא עוד רגע שוב פה, במלוא הדרה, במלוא יופייה. כל הקיץ חיכיתי לה, למעשה אפילו יותר מזה, עוד מהחורף הקודם.

במהלך השבוע, כשהמגעים לקראת חתימת חוזה הטאלנט שלי עם "הזווית" התחממו, התחלתי לחשוב מה אני כותב בפוסט הראשון שלי.

אני חייב להיות כן, אף פעם לא אהבתי אותך, בכלל לא. אף פעם לא הייתה לי את היכולת להתחבר אליך.

השנים חלפו תוך כדי מעקב אחר טורנירים מדי פעם ואז הגיע טורניר ווימבלדון לשנת 2003. משחק רבע הגמר הפגיש את שיאן הזכיות בגראנד סלאם בכלל ובווימבלדון בפרט, פיט סמפראס האגדי, עם טניסאי צעיר ואלמוני ללא הצלחות משמעותיות בסבב, בחור שוויצרי עם קוקו אסוף בשם רוג׳ר פדרר.

בעקבות חיבתה הרבה ללאפות, כפי שהצהירה בראיון מ–2014 לעירד צפריר (הארץ), החלטתי להציב את הספסל מקריית חיים בכניסה ל"קוסם"

אני רואה על המסך שני יריבים (או יריבות) מתנשפים, אוחזים זה בחלוקו של זה ושואל את עצמי די הרבה שאלות.

צריך להבין שבייסבול הוא אחד מיסודות התרבות האמריקאית, ספורט ששני בפופולריות שלו ברחבי תבל רק לכדורגל

אני יודע שאני לא לבד ויש עוד המון אנשים שרוצים להביע את הדעה שלהם, את הצד שלהם ואת הזווית שלהם על המתרחש בעולם הספורט והם טיפה חוששים.

פנטזי פוטבול הם קוראים לזה, בטח פנטזי אחרת איך אפשר להסביר איך 30 מיליון אמריקאים מכורים לזה עד עמקי נשמתם.