יום שבת בשעה 17:30 ואני תופס את מקומי על הספה ומתכונן לעוד שבת של כדורגל. בתפריט בני סכנין מארחת את מכבי נתניה. כתבי הקווים מדווחים שקהל החוץ הנתנייתי מונה 36 אוהדים ואילו הקהל הביתי, שהצליח להוציא 20 אלף איש להפגין רק לפני כמה ימים, משלים 1000 צופים ביציעים בדוחא כדי להבהיר שלאף אחד אין ציפיות גדולות מהמשחק הזה. לאף אחד חוץ ממני. לי יש ציפיות גדולות שהמשחק הזה יסתיים ב-0:0 נטול צהובים וכך אוכל לרשום 12 נקודות על כך שהרכבתי את עלי עוסמאן המגן הסכנינאי ואת יריבו הבלם ירין חסן בליגת החלומות שלי…

וכך נפתח לו המשחק. הקהל מנומנם אבל אני בטירוף. צועק על השופט, מפציר בשוערים שייקחו את הזמן בהוצאת הכדור ובעיקר עוצם עיניים בכל פעם שהכדור שורק באחת מהרחבות. למרות משחק מלא בהזדמנויות והעובדה שהקבוצה המקומית בילתה מחצית שלמה ב-10 שחקנים, שריקת הסיום מוצאת אותי מחובק עם השלט של הטלוויזיה ועם מחשבון כדי לחשב את השפעות התוצאה.

זו לא עונה טובה שלי בליגת החלומות. לאחר זכיה בקבוצת החברים שנה שעברה, הגעתי שאנן ואני משתרך באמצע הטבלה של ליגת החלומות של הזווית. כל זה לא משנה, התחרותיות שלנו, שבעבר קיבלה ביטוי על מגרשי האספלט והדשא הסינטטי, החליפה צורה והיום היא מחייבת אותנו לשים מבטחנו בשחקנים ידועים ובעיקר ידועים פחות מליגת העל.

האמת שעם רמת הליגה שלנו, ליגת החלומות היא סוג של פתרון. הרי שללא הצורך בלהחליף הרכבים כל שבוע, אין שום סיכוי שהייתי יודע מי זה דודי טויטו או מה המצב הרפואי של עדנאן זהירוביץ. בלי התחרותיות הזאת כנראה שלא הייתי צופה או אפילו מתעניין ב-90% מהמשחקים המשוחקים.

כמובן שאם לא שמים לב אז יכולים להיווצר מצבים מאוד בעייתיים. למשל, שנה שעברה מכבי תל אביב קבוצתי האהובה, פגשה בסמי עופר את בית"ר ירושלים. בדרך כלל זה לא קורה לי, אבל בשל מצוקת חילופים, בהרכב הקבוצה שלי נותר אלי דסה מגנה של בית"ר דבר שגרם לניגוד עניינים חמור. וכך יצא שבדקה ה-50 דסה עובר עבירה לא פשוטה, כל הקהל התל אביבי על רגליו דורש צהוב ואני משכנע אנשים ש"זה לא פאול כל כך קשה, הוא לא התכוון בכלל". לאחר מכן, דסה עושה עוד שני פאולים חסרי אחריות ואני בשיגעון, תוך כדי שאני מסתכן בלינץ', צועק לדור מיכה שיפסיק לעשות הצגות ושדסה לא נגע בו. החברים שלי מהיציע סימנו אותי כבוגד, אבל אלו היו נקודות חשובות במרוץ לאליפות.

תמיד הייתי מכור לריגושים ווירטואלים – המנג'ר האגדי, פיפ"א 92, מגסון ופלייסטיישן גבו ממני יותר שעות מכל מערכת יחסים אחרת בחיי וליגת החלומות אינה שונה, רק שהפעם היא גם מקרבת אותי לאהבה המרוטה והלא סקסית בעליל שלי, ליגת העל הישראלית, אז אפשר לקרוא לזה מחויבות אישית או פרויקט פר"ח שכזה. שיט, באר שבע ספגה שער מיותר בדקה ה-92 וסוארס איבד 4 נקודות. נראה לי אני פורש השנה מהליגה…