מכאן אפשר להבין את המהלך של קבוצת RGE (המחזיקה בספורט 5), לרכישת הזכיון המחודש לשידור ליגת האלופות במחיר של פי 5 מהעלות הקודמת, כל זאת על מנת לחסום את כניסתה של פרטנר למגרש של שידורי הספורט ולשמור על מירוץ מצומצם

הבן הסתכל עלי לרגע בצורה מוזרה ושאל: "מה כבר לילה?!" "כן", עניתי, "תראה כבר חושך" והצבעתי לכיוון החלון המוגף "טוב" הוא אמר "בא לי חביתה" הכנתי את ארוחת הערב והם ישבו לאכול כשהשעה 18:20.

האם נועדתי לכל כך הרבה אחריות? כנראה שלא. אמנם אני משחק בתור בלם ותפקידי הטבעי הוא להיות אחראי, אבל לתפקיד הזה לא נועדתי. לא נועדתי להלחם אל מול הצבא, זה הרגיש לי מטורף.

התחלנו במסורת חדשה בה, תשמעו את הבלוגרים, בקולם, בנושאים קצרים של שתי דקות והפעם: פפ גווארדיולה, משחק העונה, העונה של הפועל תל אביב כדורסל ואוהדים מקללים

למרות שלאחר ההודעה על מחלתו, זה כבר לא הפתיע איש, עדיין קשה ומוזר לכל חובב ספורט להתרגל להוסיף לשמו של מאיר איינשטיין את התוספת ז"ל.

לא מעט שדרים שידרו במהלך השנים את נבחרת ישראל, אבל עושה רושם שאצל אף-אחד מהם ההתלהבות לא היתה אותנטית ומרגשת כמו אצל איינשטיין.

מאיר איינשטיין היה הפסקול הספורטיבי של כולנו, והמוות הפתאומי שלו השפיע על אנשים רבים. ריכזנו עבורכם את הציוצים הבולטים ברשת. "האור שלך מאיר עדיין זוהר"

את הסיפור הבא, אני מקדיש לחובבי הכדורגל של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 ומכוון אותו אל חובבי הכדורגל המודרניים, שבטוח שמעו על האיש בעל המראה שהפחיד שחקנים יותר מכרטיס אדום. השופט היחיד שפרש במעמד של כדורגלן צמרת. האיש שניהל משחקי כדורגל, כמו מנצח על תזמורת. השופט המושלם, פיירלואיג'י קולינה.

מהסיפור של דסה אפשר ללמוד הרבה על תהליך שילובם של קהילת יוצאי אתיופיה בספורט בישראל, אך יותר מזאת ניתן ללמוד על הקשיים הרבים העומדים בדרכם של הספורטאים הצעירים מהעדה.

הנפנו גביע. אני זוכר שקפצנו אחד על השני והורדנו חולצות והתרגשנו עד מחנק. חגגנו בחדר ההלבשה וכך גם כל העיר חגגה איתנו. אני זוכר שאבא שלי החזיר אותי הביתה ואני נמרחתי על הכיסא שלידו כדי להתחבא מכל האוהדים שדפקו לנו על המכוניות כדי שאצא לחגוג.