יש הרבה אופנים לספר את הסיפור של גיברלטר ושלי. אני מניח שאני אתחיל מהתחלה.

הכדורגל הלוקסמבורגי עשה התקדמות משמעותית, והתוצאות באירופה נראות בהתאם, הן של הקבוצות והן של הנבחרת. לוקסמבורג כבר איננה רק מדינה של כדורגלנים חובבים

״למה שתלכו למשחק אם בטלוויזיה רואים טוב יותר?״ התשובה פשוטה - אנחנו לא רוצים לראות את המשחק, אנחנו רוצים לחיות אותו.

בעיני אין שום בעיה ושום דבר פסול בשחקן שלא חוגג מול קבוצתו לשעבר, בעיני האנומליה המביכה היא לא ששחקן לא חגג ביום ראשון במשחק בטדי, אלא שחצי מהקבוצה שלו כנראה לא הייתה חוגגת אם הייתה כובשת

פתאום, שחקן שכובש שער מול קבוצה בה שיחק כל חייו, כמה שנים, שבועיים, מחליט לא לחגוג באופן גלוי כדי לשמור כבוד לקבוצה שנתנה לו לא מעט, ולחבריו שעד לא מזמן חלקו איתו חדר הלבשה ברוב שעות היום. אקט מכבד וג'נטלמני בתוך ים של שנאה, מה כל כך מפריע לך בזה, אבישי?

ביקור במוחו הקודח של פרד רוטן בעקבות המשחק מול הפועל ב"ש ולקראת המשחק מול הפועל רעננה

לקראת הקרב הגדול בהיסטוריה של ה-MMA, אכין אתכם מיהם הלוחמים, ההיסטוריה ביניהם ואנסה לנחש מי מהם ייצא כשידו על העליונה.

זידאן הוא בדיוק המאמן שמתאים ליונייטד הנוכחית. עד עכשיו הגיעו לקבוצה מנג'רים שרצו זמן לבנות פרויקט. אלו לא הציפיות. זידאן הראה שהוא לא זקוק לבצע שינויים דרסטיים כדי להשיג תוצאות.

הפועל באר שבע של השנתיים האחרונות היא לא אותה הפועל באר שבע מתחילת שושלת האליפויות. הקבוצה שהתנהלה תחת ניהול מופתי ושפוי, ושהצליחה לשבור את ההגמוניה הצהובה של מכבי תל אביב, הפכה עורה וסטתה מהמסלול

למה הצ'יליאני לא פוגע? יותר מחצי שנה של כדורגל בלי שער זה יותר מדי עבור כל שחקן התקפה, גם כזה עם רקורד הרבה פחות מרשים משל סאנצ'ס. חוסר ביטחון? סיבות טקטיות?