// מאת איתן ליפשיץ
לאלה מאיתנו שאינם מכורים לטירוף של יציעי האולטראס ואינם מבינים מה מרגש בלקנות כרטיס למשחק ולא לראות חצי ממנו, אגיד לכם את מה שאני תמיד אומר לאמא שלי כשהיא שואלת ״למה שתלכו למשחק אם בטלוויזיה רואים טוב יותר?״ התשובה פשוטה – אנחנו לא רוצים לראות את המשחק, אנחנו רוצים לחיות אותו.
Credit to Borussia Dortmund facebook page.
ביום רביעי יצאנו באוטובוס לכיוון דורטמונד, מלאי חששות וציפיות ובדרך להגשמת חלום – לשבת בקיר הצהוב המפורסם. שלוש שעות נסיעה לכל כיוון, חיפושים ארוכים אחר מוכר כרטיסים אמין וידיעה שיש לנו עוד לילה שלם להעביר בתחנה המרכזית בדורטמונד לא פגמו בהתרגשות שלנו.
לאחר שקנינו זוג כרטיסים מספסר (40€ לאחד) ועברנו בידוק ביטחוני קפדני, הגענו אל רגע האמת – חיפשנו אחר חבורת אוהדים שיכניסו אותם איתנו לקיר. אחרי שעה של חיפושים, שהרגישו כמו נצח ו-100 סירובים, השלמנו עם רוע הגזרה ופנינו ליציע הצמוד לקיר. במחצית החלטנו לנסות טקטיקה שונה, החזקנו בכל יד כוס בירה והגענו לכניסה מלאים בביטחון. עבד. אנחנו בפנים.
הקיר עצמו לא מרשים כמו שמספרים עליו וסביר להניח שאם תפתחו מילון תמצאו אותו תחת המילה ״אוברייטד״. החיסרון העיקרי של הקיר בעיניי הוא התשוקה, חוסר בחמימות והרגשת משפחתיות אליהם כ״כ התרגלתי ביציע המזרחי של טדי.
מה אזכור מהמשחק הזה? שירת YNWA מרגשת במיוחד והמנון צ׳מפיונס ראשון שגרם ללב שלי להתפוצץ מהתרגשות.
הגענו חזרה לפרנקפורט בסביבות השעה 7:30 בבוקר, סחוטים, ללא שעות שינה כמעט, אך מרוצים ומעודדים מכך שהמשחק הגדול של השבוע הוא הערב, פרנקפורט-לאציו. כבר בתחנה המרכזית היה אפשר לחוש את האווירה. האוהדים הגזענים של לאציו באים היום העירה והעיר פרנקפורט בכוננות שיא. במשחק הזה המשימה למצוא כרטיס הייתה קשה בהרבה, אבל גם הפעם ב״ה הצלחנו.
האווירה בתוך האצטדיון הרבה יותר חמה ומשפחתית מאשר ב״סיגנל אודינה פארק״. גם הפעם הכרטיסים שהיו ברשותנו לא היו אל היציע אשר מאכלס את האולטראס ושוב יצאנו במסע חיפושים אחר מישהו שיכניס אותנו איתו. למזלנו, פגשנו חבורה מהאולטראס של אטלנטה (יחסי חברות עם אולטראס פרנקפורט). שיחה קצרה עם מנהיג חבורה שכללה את כל הידע הדל שלי באיטלקית + את כל ארסנל השירים של אטלנטה שלמדתי במשחק נגד קופנהגן ימ״ש, הפכו אותנו לחלק מהחברה.
הארגון של פרנקפורט דאג להכניס אותנו ובתוך היציע נפרדנו מהחבורה האיטלקית והוזמנו לשבת ע״י חבורת גרמנים צעירה ותוססת. מעכשיו כל תיאור שלי לתצוגה ולטירוף שהיה ביציע ימעיט מערכו של המאורע, אך אנסה בכל זאת.
.Credit to Eintracht
Frankfurt facebook page
כבר לפני תחילת המשחק היה אפשר לשים לב לסדר ולמשמעת הצבאית של האוהדים מכל היציעים המחכים לפקודתו של ״האיש גדר״. כבר בדקה ה-5, בזמן חגיגות השער הראשון ובזמן שעשרות כוסות בירה עפות באוויר, נשברה שורת הכיסאות שלנו, עליה עמדו כמות לא פרופורציונלית של אנשים. בלי להתבלבל הרימו האוהדים את שורת הכסאות מעל הראש והעבירו אותה עד למטה (תראו לי בארץ 15 שורות שעובדות ככה בתיאום).
בדקה ה-23, השוויון של לאציו, משער ספק חוקי, גרם ללא מעט פרצופים מודאגים ביציע שלא הפסיק לעודד לרגע. הקהל בא על שכרו כאשר 5 דקות לאחר מכן פרנקפורט עלתה ליתרון 2-1 ושוב עשרות כוסות בירה התעופפו באוויר. החגיגה האמיתית התחילה כאשר בתוספת הזמן של המחצית הראשונה שלף השופט כרטיס אדום אל עבר דושאן בסטה ושירת ״אריבדרצ׳י״ התחילה להתנגן ביציעים.
חשבתם שתצוגה עושים רק בתחילת המשחק? תחשבו שוב. המחצית השנייה החלה עם תצוגה פסיכית של הקהל הביתי שכללה עשרות אבוקות והכניסה לטירוף מוחלט את האוהדים, שבתוך רבע שעה כבר ראו עוד גול נהדר ועוד כרטיס אדום לחובתה של לאציו. חצי שעה לסיום, ביתרון שני שערים ונגד 9 שחקנים תכולים, הקהל האדום לא ידע את נפשו מרוב שמחה. בדקות הסיום השלים המגן דה-קוסטה צמד (מבישול של טוואטחה) ונתן אקורד סיום גדול למשחק ענק.
מי שראה את החגיגות של הקהל האדום ביציאה מהאצטדיון וברכבות השונות בוודאי חשב לעצמו שפרנקפורט הרגע זכתה בתואר.
לסיכום: הגענו במחשבה שהקהל של דורטמונד ייתן לנו חוויה בלתי נשכחת והקהל של פרנקפורט יהווה בונוס חמוד, במציאות זה היה בדיוק ההפך. בפרנקפורט לא רואים את המשחק, אלא חיים את המשחק.
Frankfurt facebook page
