אני ממש לא נאיבי ואני יודע שכמעט כולם מקללים כשהם ביציע. גם אני עושה את זה. אלא שאני עושה את זה ביני לבין עצמי או עם שכניי ליציע ובלהט המשחק, ולא מצדיק את המקללים בעיתון הנפוץ במדינה

זה אמנם נשמע דימיוני, אבל סביר להניח שהמהלך יוריד את רמת הלחץ מהילדים ויאפשר למאמנים לנהל את המשחק באופן מקצועי יותר וללא הלחץ שמופעל על ידי ההורים.

יש החלטות של שחקנים שאתה יודע שהן שגויות ורק מתפלל שהם יבינו זאת כמה שיותר מהר. כזו היתה ההחלטה של אצילי לחזור לישראל.

אחרי השריקה רחימי מוצא, אני לא יודע איך, את הכוחות לבוא ליציע הירוק ולהודות לקהל, וכשהוא מסמן לנו בידיו את הלב, אנחנו מרגישים שאצלו זה באמת בא מהלב.

עופר שידרג את ההופעה עם חליפה שחורה מעל החולצה השחורה הקבועה ועידן את התגובות להחלטות השופטים. הוא ממשיך לדלג לתוך המגרש בכל הזדמנות, וכשמשהו מעצבן אותו הוא פשוט משלב ידיים על החזה ומרים את הראש לדיבור צפוף עם בורא עולם תוך כדי צעידה לכיוון פינת המגרש

המשחק השלישי בין קליבלנד לגולדן סטייט היה משחק הפלייאוף הטוב ביותר שראיתי השנה. כל הכוכבים נתנו הופעה ענקית, הקצב היה מסחרר, וההובלה התחלפה בין הקבוצות ובהפרשים קטנים.

אני מניח שרובכם בטח שואלים עכשיו מי זה רחימי, מה כל השמות הללו שכתובים למעלה ואיך בכלל אפשר לציין אותם באותו טור יחד עם רונאלדו ובופון. למזלי אני כותב, אז אני יכול.

יש לי תחושה שההכנה המנטלית של הקבוצה למשחקים נגד ה"קטנות" היתה לקויה ונראה היה שהמוטיבציה והמחוייבות של השחקנים לא מספיקה. את הגדולות קירקסנו ונגד הקטנות קרסנו.

הסרט מתמקד בסיפורים האישיים ואינו נוגע באחת השאלות המעניינות, מי בעצם בעל הבית של מועדון ספורט - האוהדים או הבעלים? לה-פמיליה או גאידמק? המנויים או בעל המאה?

קודם כל זה האיצטדיון. כבר לא משחקים בדברים כאלה. הקהל רחוק והצורה שלו אליפטית. די מוזר, אני חייב לציין. אמנם הוא אולימפי והוא חדש, אבל נראה שהוא מתאים לכדורגל במדינה כמו ארה"ב ולא למולדת שלו.