ניצחנו את חולון. ניצחנו את מכבי. עכשיו נשאר רק לנצח את ירושלים ולקחת אליפות.
אני ממשיך במסע הפלייאוף המופלא עם עופר רחימי ומכבי חיפה.
נתחיל מהסוף.
מה מרגיש מאמן אחרי הפסד במשחק צמוד בגמר?
מה נשאר לו בלב אחרי שבועות של פלייאוף אינטנסיבי, של לחץ מטורף, של התעסקות מסביב לשעון בקבוצה, בשחקנים, ביריבות, במשחקים, בשופטים ובתכנונים?
מה הוא מרגיש אחרי שנגמר הטקס, ונגמרו החיבוקים שהוא מוכרח לחבק את היריב, והראיונות שהוא חייב לעשות, והברכות שהוא חייב לברך, והחיוכים שהוא חייב לחייך בדיוק כשהוא רוצה לזרוק איזה כיסא או לתת בוקס לקיר או פשוט לזעוק לשמיים "קיבינימט" או משהו כמו "כו.. ..ק"?
איזה מחשבות מעסיקות אותו וכמה הוא מייסר את עצמו על מה שעשה והחליט ובייחוד על מה שלא עשה ולא החליט במהלך אותו משחק גמר? במהלך אותן שעתיים שהם פסיק קטן בחיים שלו ואולי הן ימשכו כל החיים שלו?
אז מה אתה מרגיש, עופר רחימי, אחרי משחק כזה?
נחזור להתחלה.
בדרך לאיצטדיון הצבע הירוק והצבע האדום מתערבבים להם ביחד, אבל בפנים, הרוב אדום. כשאנחנו נכנסים אני מופתע מכמות האוהדים העצומה שירושלים הביאה למשחק. שני שליש מהיציעים צבועים באדום וזה מרשים. וגם העידוד שלהם מרשים, בייחוד כשכל היציע העליון קופץ ושר, מדליק אבוקות בסגנון עדות יוון ומניף את הבלונים האדומים-לבנים.
צוות המתופפים הירוק שממוקם ממש מעלינו נותן עבודה יפה, ומתגבר על הרעש האדום, בייחוד ברבע השני כשחיפה עולה לשמונה הפרש, וכולנו מרגישים שאפשר לעשות את זה, אלא שמכאן זה רק ירידה, בעיקר ברבע השלישי שבו שלושת הגארדים של ירושלים קולעים, חודרים ומוסרים כאילו היו קווין דוראנט או מינימום סטף קארי. רציתי לשאול כאן למה רחימי לא עשה שום שינוי בהגנה או לקח פסק זמן באותן דקות, אבל זו חוכמה קטנה להתעסק ב"מה היה אם…" כשאתה יושב ביום שישי בבוקר על המרפסת.
חוץ מזה, שכנראה שום דבר לא היה עוזר נגד דוראנט וקארי.
ברבע האחרון הרחימים מצמצמים את הפער, אבל העידוד הירוק הולך ודועך, כי לכולם כנראה ברור שאת ההר הזה כבר לא נוכל לעבור. גם כשהשחקנים טועים או מפספסים והקהל מסביבנו מקטר ומתלונן, רחימי מעודד את שחקניו, מוחא להם כפיים ומחבק אותם.
אחרי השריקה רחימי מוצא, אני לא יודע איך, את הכוחות לבוא ליציע הירוק ולהודות לקהל, וכשהוא מסמן לנו בידיו את הלב, אנחנו מרגישים שאצלו זה באמת בא מהלב.
אמנם אנחנו לא מהשרופים של מכבי חיפה וזה נחמד שכוכב כמו סטודמאייר זוכה אצלנו בתואר ראשון, אבל להישאר לטקס הזכיה של הפועל זה יותר מדי גם בשבילנו ואנחנו יוצאים מהאולם בלי להסתכל לאחור, ועם משפט סיכום פשוט וברור של גיל: "זה לא היה צריך להיגמר ככה".
קרדיט לדף הפייסבוק "מנהלת ליגת העל בכדורסל"
אלה היו עשרה ימים של משחקים מרתקים ומרגשים, של החלפת חוויות, ניתוחים וסיכומים ושל חיפוש כרטיסים למשחק הבא.
אחרי הניצחון המכריע על חולון הגעתי הביתה בחצות והתיישבתי לכתוב את הטור הראשון. פשוט הייתי חייב.
אחרי הניצחון על מכבי הנסיעה הארוכה הביתה היתה קצרה וכייפית.
אחרי ההפסד בגמר זו כבר היתה נסיעה ארוכה ארוכה ובייחוד מעייפת. מזל שאני לא עובד בשישי.
חוצמזה, סופסוף אני יכול לכבס את חולצת המזל שהביאה שני נצחונות גדולים בפלייאוף הקסום הזה, אבל גם כוחות הפלא שלה אזלו במשחק הגמר.
אז מה באמת מרגיש רחימי אחרי משחק גמר שכזה? אחרי הפסד במשחק שהיה יכול לנצח אותו?
האמת, לא הייתי רוצה להתחלף איתו. העליות והמורדות במהלך העונה בכלל, ופלייאוף מטורף שכזה בפרט, הן עצומות ולא נתפסות על ידי שכיר כמוני, שעבודתו מונוטונית משהו. נראה לי שלמרות שהקבוצה נתנה פלייאוף ענק והצליחה מעל ומעבר עדיין תחושת האכזבה העצומה היא מה שאתה לוקח איתך בלילה למיטה, אם אתה בכלל מצליח להירדם. המחשבות על "אם" ו"אולי" ו"יכולתי" בטח לא עוזבות אותו ורצות יחד עם המחשבות והתוכניות לעונה הבאה, והכל מתערבב ביחד.
בלאגן, אבל רחימי כמו רחימי, יקח בשישי בערב את הטלית שלו וילך לבית הכנסת הקטן והמשפחתי שלו, שם כולם ילחצו את ידיו, ינשקו אותו ויברכו אותו בשמחה "שבת שלום", ויקרא עם כולם את פרשת השבוע. עם חיוך קטן וצנוע.
איך אמר מורנו ורבינו צביקה פיק: "מתחילים מחדש, למה לא, מה זה רע?".
לשאר הטורים בסדרה "קרוב לליבי"
