נו, התרגשתם מהזכיה של ריאל ורונאלדו בצ'מפיונס?
הם הרי שיחקו כדורגל נהדר ושברו כמעט כל שיא אפשרי.
אני נהניתי, אבל קשה להגיד שממש התרגשתי.
בכל זאת מה לי ולכל המיליונרים האלה שאני רואה אותם כל כך מרחוק ורק בטלויזיה ובכלל הם לא מדברים עברית?
נו, כאב לכם הלב על בופון שעוד פעם פיספס זכיה בגביע האלופות?
זה ממש באסה לסיים קריירה כזו מדהימה בלי הגביע הזה.
האמת שהתבאסתי בשבילו יותר ממה שהתרגשתי מהזכיה של ריאל ומהשמחה של רונאלדו.
מה באמת ריגש אותי בספורט השבוע?
העליה של מכבי חיפה בכדורסל לפיינל פור.
לא בגלל השלשות של מנדז-ואלדז, ההברקות של די ברטולומיאו, ההטבעות של פינקני או המלחמה של ורגאס.
התרגשתי כי אני מכיר את עופר רחימי.
אני מניח שרובכם בטח שואלים עכשיו מי זה רחימי, מה כל השמות הללו שכתובים למעלה ואיך בכלל אפשר לציין אותם באותו טור יחד עם רונאלדו ובופון. למזלי אני כותב, אז אני יכול.
השמות הללו הם שחקני כדורסל של מכבי חיפה ועופר רחימי הוא המאמן שלהם. עונה ראשונה שלו כמאמן ראשי בליגת העל והוא מצליח להגיע לפיינל פור מהמקום השמיני בליגה. הוא בפיינל פור ואני מכיר אותו.
אני ועופר חולקים את אותו השם וגרים באותו ישוב. אנחנו מכירים טוב אבל לא ממש חברים, כי למרות שיש לי את הטלפון שלו, קשה להיות חבר של עופר, כי חייו מוקדשים למשפחה ולכדורסל, וזו ממש לא קלישאה.
עופר התקדם בהיררכיית הכדורסל לפי הספר. אימן נוער ואח"כ בליגה השניה ואז הגיע להיות עוזר מאמן במכבי חיפה, גם אצל רמי הדר, ההוא שהעיפו העונה ממכבי והפועל ת"א. אחרי הסטאז' אצל הדר הוא קיבל סופסוף את הצ'אנס להוכיח את עצמו.
רחימי הוא איש של עבודה קשה, סדר וערכים ובעיקר איש של אמונה. בדרך כלל אני פוגש אותו בדרך אל או מבית הכנסת. בבוקר אחרי תפילת שחרית או בערב שישי או בוקר שבת שבהם הוא לא יפספס אף תפילה.
כמה שהוא גבוה ורחב ככה הוא עדין, מתחשב ושקט, עד שמתחיל המשחק.
את כל המשחק הוא מבלה על הרגליים וממש בתוך המגרש, רגל פה, רגל שם. כמה שהוא עדין ככה הוא יכול להתפרץ ביחוד כשהשופטים מרגיזים אותו. במהלך העונה הוא נענש על התבטאות אגרסיבית באחד הראיונות ואח"כ התנצל ובמשחק מול חולון נזקק העוזר שלו, תומר שטיינהאור, להפעיל הרבה כח כדי לעצור אותו אחרי עוד החלטה שנויה במחלוקת.
האמת שכשאני במגרש כל החלטה נראית לי לטובת הקבוצה השניה, וגם לרחימי זה נראה כך. אם יש משהו שהוא צריך עוד ללמוד זו ההתנהלות שלו מול השופטים.
זו לא היתה עונה קלה עבורו, אבל בעצם אין שום עונה קלה למאמן בקבוצה מקצוענית. הקבוצה לא שיחקה טוב בתחילתה, אבל הלכה והשתפרה, הלכה והתגבשה ממשחק למשחק. שחקנים באו והלכו, נפצעו והחלימו, או שלא, והיו לא מעט הפסדים מרגיזים, אלא שעופר שרד את הכל והצליח להביא את הקבוצה לפלייאוף ממש במחזור האחרון.
בסידרה מול חולון רחימי פשוט עשה בית ספר לדן שמיר וחיפה שלטה בסידרה מהדקה הראשונה שלה.
גם במשחק הרביעי ברוממה חיפה הובילה מההתחלה ועד הסוף. רחימי ניהל נהדר את הסגל הקצר שלו ולא טעה באף החלטה. הקבוצה שלו היא בצלמו ובדמותו – בלי כוכבים ועם הרבה עבודה קשה, הקרבה ולחימה על כל כדור.
כשחולון צימצמה ברבע האחרון התחילו השורשים הפולנים שלי לצמוח והפחד ששוב חיפה תאבד יתרון הלך ועלה, אבל הרחימים ביצעו את התרגילים של עופר נכון ושמרו על היתרון. דקה לסיום כבר היה ברור שחיפה ניצחה וכשראיתי את רחימי מניף ידיים בשמחה כלפי הקהל התגנבה לה דמעה קטנה לעין. לראות את האיש הגדול, המאופק והמופנם הזה מחצין רגשות זה ממש נדיר.
התרגשתי בשביל רחימי. כי מגיע לו. כי אני מכיר אותו. כי אנחנו שנינו מאותו הכפר.
וזה הרבה הרבה יותר מכל זכיה בצ'מפיונס של רונאלדו, מסי או אפילו בופון.
