הג'ירו הוא שלנו

איכשהו התגלגלתי לראות את רוכבי הג'ירו במטעים הפסטורליים של קיבוץ אפק, יחד עם עשרות קיבוצניקים שאין להם מושג מה זה פלוטון או איך מתנהל הג'ירו, וקשה לי להאמין שהם עדיין רוכבים על אופניים בדרך לפלחה או לחדר האוכל.
למרות זאת, הם התייצבו בשיא החום של צהרי השבת על כביש 70 כדי לצפות בפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה ברוכבי אופניים אנונימיים, שיחלפו על פניהם במהירות ויעלמו תוך מספר שניות.

החבר'ה מקיבוץ אפק

מילא חובבי האופניים שהתרוצצו בכל הארץ כדי לצפות במירוץ, לאסוף בקבוקים של הקבוצות השונות ולהשיג סלפי עם הרוכבים שרק הם מכירים, אבל למה הקיבוצניקים הורסים לעצמם את השבת?

אוסף הבקבוקים של איתי

כשחזרתי הביתה התיישבתי מול המסך, כי כמו כולם הפכתי מעצם הצפייה הפיסית לשותף מלא במירוץ, וכמו כולם נהניתי לראות את חיי היום יום שלי מופיעים בטלוויזיה עם כיתוב באנגלית. למדתי ששפרעם מכונה "רומא הקטנה" על שום שבע גבעותיה ושיש ישובים בישראל שחיים בהם בני דתות ועדות שונות.
כשהמירוץ עלה לזיכרון יעקב והעידוד הפך לאירופאי עם כל החבר'ה שרצים מחופשים ובביגוד מינימלי ליד הרוכבים, הבנתי שזה באמת אירוע מיוחד. כשהם הגיעו לעיר הגדולה נדהמתי מכמויות האנשים שהציפו את הרחובות, וניסיתי להבין למה.

התרגום האוטומטי שלי היה שאנחנו עוזבים את הכורסה כאשר מביאים לנו אירועי ספורט איכותיים, עם ניחוח בינלאומי חזק וברמת ארגון גבוהה, שמלווה אותם מסע פרסום אגרסיבי בכל ערוצי המדיה הקיימים.

מתארגנים למירוץ (צילם: אסף זהבי)

במחשבה שניה הגעתי למסקנה שזה תנאי הכרחי, אבל לא מספיק, וצריך עוד שני תנאים לפחות:

התנאי הראשון הוא שיהיו משתתפים ישראלים, שכמובן זקוקים לעידוד מסיבי במלחמתם הצודקת בגויים, וזה לא חשוב אם יש להם סיכוי למדליה, כמו באליפות אירופה בג'ודו, או הם מתרכזים בהתחמקות מהמקום האחרון בתחרות, כמו שני הרוכבים שלנו בג'ירו.

התנאי השני הוא הפעלת הרגש הפטריוטי החזק שטבוע בכולנו, מאחר ותמיד אנחנו מתגייסים למשימה כשמאיימים עלינו או כשאנחנו צריכים להוכיח משהו לגויים. כשהודיעו לנו שישראל תקבל זמן מסך נרחב ושזה חשוב שנצא טוב בתמונות, התגייס כל העם למשימה ויצא בהמוניו לרחובות, לכבישים ולכיכרות כדי להראות לאירופאים שאנחנו מדינה נורמלית, מתוקנת, תרבותית ושקטה.
מעולם לא ראיתי קהל עם כל כך הרבה דגלי ישראל כמו במירוץ הזה.

אם תתנו לנו אירוע בינלאומי, צבעוני, נגיש עם משתתפים ישראלים והזדמנות להראות לעולם איך עושים זאת נכון, אנחנו נבוא בהמונינו.

גם לחימום יש ניחוח ירושלמי (צילם: אסף זהבי)

חברי הרוכבים שעלו לירושלים על מנת ממש לגעת בג'ירו מספרים שהיחס של הרוכבים לקהל היה מדהים. הם חייכו ודיברו איתם ושיתפו פעולה עם כל השיגעונות והבקשות של הצופים, למרות שהם היו על סף שלושה שבועות של מאמץ יומיומי אדיר, ששם בצל את מרבית אירועי הספורט שאנו מכירים. איך אפשר להשוות משחק כדורגל פעם בשבוע לרכיבה של לפחות ארבע שעות מדי יום?

סלפי עם ויויאני, מנצח שני הקטעים בישראל (צילם: איתי)

בעיתונים חגגו את הצבע הורוד גם ביום שני וכולנו הרגשנו נורמלים לדקה ואפילו קראתי שהדוד המיליונר ינסה להביא עכשיו את הטור לישראל.
ביום שלישי חזרו טראמפ והאיראנים לכותרת הראשית וכולנו ירדנו מהאופניים למציאות האפורה, עם תקווה שלא נצטרך לרדת למקלטים.

נ.ב. והכי חשוב,
שרון, שהשקיעה ועלתה במיוחד לירושלים, אומרת שהרוכבים רזים.
מה זה רזים? אין אפילו טיפת שומן. עובי של נייר.

רוכב בתנועה אופיינית לעיר הקודש (צילם: אסף זהבי)
Print Friendly, PDF & Email
 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח