כמה חיכיתי למשחק הזה, וכמה לא האמנתי שככה הוא ייגמר. להוציא את הדרבי, המשחק מול קריית מוצקין בחוץ היה המשחק שהכי ציפיתי לו

קברניטי האולם בחיפה החליטו שהשנה, עקב הירידה הצפויה בכמות הקהל בגלל הירידה ללאומית, מספיק לפתוח רק מזנון אחד בכל האולם.

אז הפסדנו להפועל ואנחנו במאזן 2-0 כרגע. למרות הנמכת הציפיות שאופיינית לאוהדים הירוקים בצד הזה של העשור, אני עדיין מאוכזב מאוד. הבעיות שפירטתי בטור הקודם רק התעמקו בדרבי והוכיחו לי שאמנם אני לא מבין הרבה בכדורסל, אבל כן מבין בבעיות.

הרגיש לי שהגב של המחשב הספציפי הזה בקופות מנסה להגיד לי: "לא נוקיה ולא גמר פיינל פור, תגיד שלום לליגה לאומית".

השבוע מלאו 6 שנים למשחק שפשוט אין סופרלטיב שיתאר אותו במדויק - ה-4:3 של ליון על קריית שמונה.

מאבוקה נולד להגביה את הכדור. אתה רואה את זה עליו. התרנגול מקרקר בבוקר, השמש שוקעת במערב ומאבוקה מגביה כל כדור שנקרה בדרכו

החלטתי להתמקד בכמה שמות מעניינים שהגיעו לליגה העונה ויהיה שווה לעקוב אחר הביצועים שלהם

בעידן שאחד ממאפייניו הבולטים הוא זילות השימוש ברגשות, אני צריך להסביר לכם על הסף מה אני לא, כדי להרוויח את אמינותכם בכאב שלי על הפועל פ''ת

אז אחרי 20 שנה וקצת, נראה לי שהצלחתי לענות, לפחות לעצמי, על השאלה - למה אני מאוהב בכדורגל ישראלי.

להיות כישרון אנגלי צעיר זה אף פעם לא קל. הציפיות הלא הגיוניות, ההייפ החולני, בטח משחקן שכבש את שער הניצחון בגמר המונדיאל עד גיל 20 בקיץ, יכולות לשבור כל שחקן. אבל דומיניק קאלברט לווין הוא לא אנגלי רגיל, ולא שחקן רגיל.