לצערם של אוהדי הכדורגל, שיטת הבונקר היא גישה לגיטימית לקבוצת כדורגל. השיטה היא פשוטה; יש שיקראו לזה "להחנות את האוטובוס ברחבה" ויש כאלה שפשוט קוראים לעשרת שחקני השדה להיות תמיד מאחורי הכדור. לרוב השיטה משמשת קבוצות קטנות בקרב קצוות, שבאות להפריע לקבוצה שמשחקת כדורגל התקפי, אבל כפי שז'וזה מוריניו הוכיח ולקח כך את ליגת האלופות עם אינטר, בייחוד במפגש עם ברצלונה האטרקטיבית דאז, גם קבוצות עם יומרות משתמשות בשיטה המכוערת-אך-אפקטיבית הזו.

לצערה ולזכותה של מכבי תל אביב, היא הגיעה לימים שבהם שיטת הבונקר היא למעשה הדרך הכמעט יחידה של קבוצות נחותות ממנה להוציא נקודות. מרבית קבוצות הליגה, מלבד באר שבע ובית"ר ירושלים, מגיעות למשחקים מול מכבי במטרה לצמצם את השטחים שבין הרחבה לעיגול האמצע ולהצר את צעדיהם של הקשרים המוסרים של מכבי, קרי מדוניאנין, מיכה ובן חיים.
וכך היה גם המשחק אתמול, בו מכבי חיפה סחטה תיקו מאופס בבונקר מפואר שאפילו מוריניו היה גאה בו. אין בי שמץ של כעס כלפי מכבי חיפה, אשר נבנתה כבר בתחילת העונה כקבוצה שלא שואפת להגיע לשום דבר. חיפה הצליחה להוציא נקודות מבאר שבע, ולראשונה העונה עשתה זאת גם למכבי.

עם זאת, נראה כי התיקו המאופס, מלבד הנקודה שהביא למכבי חיפה, מהווה אבן דרך משמעותית בחייו של המועדון שעד לפני כמה שנים נחשב ל"הכי קרוב לאירופה". כאשר אוהדי הקבוצה קופצים בתיקו כאילו הייתה זו הנקודה שהביאה להם אליפות, ויוצאים בקריאות "באר שבע – באר שבע" כאילו כדי להקניט את אוהדי מכבי, רק מספר ימים לפני המפגש עם אותה באר שבע בחצי גמר הגביע, אין מדובר פה במאורע חסר משמעות. זוהי ירידה לתהומות שקשה לראות את חיפה מתגברת עליהן בשנים הקרובות. לטעמי קריאות כאלה מחלחלות לכיוון השחקנים ומכבי חיפה לא תהווה תחרות לבאר שבע בחצי הגמר, כפי שהיוותה עד כה במפגשים מולה בליגה. כשאוהדי מכבי שמחו בתיקו מול הפועל ת"א, אחרי 4 שנים שחונות, הדבר הודבק לנו ועדיין מודבק לנו ככתם שלא יורד. לאוהדי חיפה זוהי רק הנצחה של רגשי הנחיתות מול מכבי ת"א.