השבוע נודע כי מרבית קבוצות הליגה המליצו למנהלת להגדיל את מספר הזרים המותר בכל קבוצה מ-5 עד כה, ל-6 החל מהשנה הבאה, כאשר רק ל-5 מותר לשחק בו זמנית. בטרם ההחלטה תאומץ על ידי ההתאחדות לכדורגל ותיושם בפועל, כבר עכשיו עולים קולות נגד הצטרפות זרים נוספים. הטענות הנפוצות ביותר, כפי שראיתי אותן, הן כי תהיה הצפה של זרים בינוניים והרמה תרד, שהמקום לשחקנים צעירים להתבלט יתמעט וכי זה יפגע בנבחרת. ובכן, לאחר חיפושים רבים, הצלחתי לאסוף נתונים על כל שחקני ליגת העל ואני שמח להציג מספר נתונים סטטיסטיים שלטעמי יפריכו את הטענות ואולי יספקו תשובה שתוכיח סטטיסטית מדוע זר נוסף בכל קבוצה יעשה טוב לכדורגל הישראלי.
טרם הצגת הנתונים, מספר הסתייגויות: הפקתי את הנתונים מאתר transfermarkt.co.uk ולא מאתר ישראלי, פשוט כי אין כזה שמאפשר שליפה יחסית נוחה. עם זאת, דגמתי נתונים והשוויתי למול אתרים ישראליים על מנת לאמת כי מדובר בנתונים אמיתיים. הנתונים כוללים משחקים מעונת 2015/16 עד למחזור ה-28 ומהמפעלים האירופאים, אך ללא גביע הטוטו וגביע המדינה. כמו כן, שחקנים שעברו בין קבוצות במהלך העונה נחשבים כ-2 שחקנים. לדוגמה, אם גילי ורמוט שיחק חצי עונה במכבי ת"א וחצי עונה במכבי חיפה, הוא נחשב כשני שחקנים בשתי קבוצות. עם זאת, מדובר ב-34 שחקנים בלבד.
אתחיל בנתונים גולמיים אליהם אתייחס במסגרת הטור (בסוגריים המספרים האמיתיים בניכוי הכפילויות): 335 (306) שחקנים ישראלים היו חלק מסגלי קבוצות ליגת העל. בנוסף, 92 (87) הינם שחקנים זרים – בסה"כ, 427 שחקנים. חילקתי את השחקנים ל-2 קבוצות: צעירים (עד גיל 21 כולל) ו-ותיקים (גיל 22 ומעלה). קבוצת הצעירים מונה 119 שחקנים ואילו קבוצת הוותיקים מונה 308 שחקנים. 44 שחקנים לא זכו אפילו לדקת משחק אחת. 140 שחקנים הבקיעו לפחות שער אחד.
110 שחקנים בישלו לפחות שער אחד. הקבוצה ששיתפה הכי הרבה שחקנים – מכבי נתניה, עם לא פחות מ-45 שחקנים שעברו בשעריה העונה.
נעבור לטענות נגד הגדלת כמות הזרים בליגה. ובכן, על פי הנתונים, במהלך העונה עברו בקבוצות הפלייאוף התחתון 59 זרים, לעומת 33 זרים בקבוצות הפלייאוף העליון. מדובר באותו יחס, 21.5%. בסך הכל עד למחזור ה-28 שותפו 106 שחקנים צעירים המהווים כשליש משחקני הליגה הישראלים. האם תוספת של 14 זרים לליגה, תגרום לירידה דרמטית בשיתוף שחקנים צעירים ישראלים? לא בטוח, אך בואו נראה מה השחקנים הישראלים עשו העונה במגרש.
השחקנים הישראלים שותפו בכ-820 דקות משחק בממוצע. הצעירים הישראלים שותפו בממוצע ב-465 דקות משחק. לעומתם, השחקנים הזרים שותפו ב-1264 דקות משחק. הנתון הזה בעיקר מצביע על כך שהקבוצות כן מסתמכות על השחקנים הזרים ומשאירות אותם פחות על הספסל או מחוץ לסגל. כמו כן, השחקנים הצעירים הישראליים אחראים על 0.75 נקודות למשחק לקבוצתם בממוצע (כלומר, כמה נקודות הקבוצה צברה כאשר הם שיחקו) ואילו השחקנים הזרים צברו עבור קבוצתם 1.2 נקודות בממוצע. השחקנים הזרים מבקיעים 1.46 גולים בממוצע לעונה ואילו הצעירים הישראליים מבקיעים 0.34 גולים בממוצע לעונה. הזרים מבשלים 0.51 גולים בממוצע לעונה והשחקנים הישראליים עם פחות ממחצית, 0.21 בישולים לעונה.
המספרים עצמם נמוכים מכיוון שכאמור, לא כל שחקן מבקיע, מבשל או שותף בכל משחק. אולם כאשר מסתכלים על הפרופורציות, ולא על המספרים עצמם, מבינים כי הזרים תורמים יותר לקבוצותיהם מאשר השחקנים הצעירים המקומיים. יתרה מזאת, לבעלי הקבוצות זול יותר להביא שחקן זר, לאור עלות המיסוי הנמוכה יותר. כל זאת, מצביע על כך שאמנם אנו זוכרים פחות שחקנים זרים שהשאירו חותם, אך בפועל נראה כי הקבוצות נהנות משירותיהם של השחקנים הזרים, יותר מאשר פירות מחלקות הנוער שלהן עצמם. אם יש מסקנה אחת שניתן להסיק – היא שיש לשפר את מחלקות הנוער ולהביא להתמקצעות גדולה יותר שם, אך זאת ללא קשר לכמות הזרים ואיכותם.
באופן אישי, אני תומך בגישה כלכלית שמאפשרת תחרות ושוק פתוח ולכן לטעמי הגדלת מכסת הזרים עשויה להמריץ את התחרות בקרב הצעירים הישראלים ולדרבן אותם להשתפר ולהוכיח כי מקומם בהרכבי קבוצותיהם. כפי שחוק בוסמן והאיחוד האירופי הביאו לעליית רמה בליגות השונות באירופה, ובעיקר בליגות הקטנות יותר דוגמת יוון, קפריסין וטורקיה, כך אני מאמין שהבאת שחקנים זרים יכולה לסייע לשחקן הישראלי וגם לליגה כולה.
