זה לא היה משחק ענק. זה לא היה משחק גדול. זה היה משחק אפילו די בינוני, אבל השמחה שהתפרצה בסיום המשחק הבינוני הזה מזכירה תארים משמעותיים הרבה יותר. שמחה של תואר ראשון אחרי הרבה זמן, חסר חשיבות ככל שיהיה, יש בה תחושת ראשוניות, תחושה של משהו חדש שעוד לא חווינו, גם אם יש לנו זיכרונות עמומים מימים שבהם התואר הזה לא היה שווה מאמץ. אך בשבוע שבו זרעי הפיטורין של קרויף כבר נטמנו באדמת הטרשים של האיצטדיון בנתניה, סיום שכזה פתאום מפיח חיים גם בליגה הסגורה לכאורה (לפחות עד יום שני באותה השעה).
מפתיחת המחצית השנייה ועד לדקה ה-61 מכבי רדפה אחרי באר שבע. האדומים ניסו, והצליחו, להגיע פעם אחר פעם לרחבה של הצהובים ורק חוסר מזל והדיפות טובות של ראיקוביץ' מנעו מבאר שבע יתרון בדקות שהיו טובות עבורן. עד לדקה ה-61, כי אז נכנס חוסה רודריגס למגרש. תרומתו של רודריגס היא לא רק הבישול הנהדר לקיארטנסון (Positioning = 20 למבינים). רודריגס היום הוא השחקן הטוב ביותר במכבי ואולי אחד השחקנים החכמים ביותר בליגה שלנו, מסיבה אחת בלבד – התנועה שלו היא תמיד קדימה. הוא מחפש תמיד את ההתקפה, את היציאה המהירה, את הפס שיביא לתנועה – דבר שבליגה שלנו ובמכבי בייחוד, כמעט ולא קיים.
Credit to "Maccabi Tel Aviv FC" Facebook page
כמה חיכינו לדסה. אחרי שאמרו לנו שזו פציעה של שבועיים ואחר כך של חודש, ופתאום מחודש אוגוסט ועד לסוף נובמבר, דסה נעלם וכבר הספקנו לשכוח מה זה אומר שיש לך מגן שהוא גם מגן וגם תוקף. כאילו הדאבל פסים עם יצחקי מעונה שעברה נמוגו מזיכרוננו לטובת הגבהות חסרות כתובת מבית היוצר של שפונגין וייני. ואז דסה נכנס למשחק והזכיר לנו שאולי יש לנו עתיד מעט יותר ורוד. כי השילוב שלו בקישור מסתמן כחידוש הבא של מכבי ולחיבור שלו עם רודריגס יש פוטנציאל אדיר.
אני באמת מחבב את דור פרץ. הוא בוגר של הקסטיליה של מכבי, הוא מכביסט, הוא לוחם והוא באמת נותן כל מה שיש לו. כשעלה מהנוער אצל פאולו סוזה היה נראה שהולך לצמוח במהרה מחליף אחראי לגל אלברמן, אחד שיחזיק את הקישור האחורי, כזה שמזכיר את הימים העליזים של נועם שוהם. אבל זה לא מספיק. כי פרץ הצעיר מאבד הרבה כדורים, לא מדייק במסירה ויוצר בעל כורחו התקפות מתפרצות ליריבה. מצב כזה לא רק מתסכל לאוהדים הוא בטח גם מתסכל את דור פרץ עצמו ואני מקווה בשבילו שילמד לעבוד קשה ולהתפתח, כי שחקנים עם פוטנציאל צריכים לממש את עצמם ועדיף שלא בהפועל חיפה.
Credit to "Maccabi Tel Aviv FC" Facebook page
אני שונא את ברק בכר. אני שונא אותו כי הוא יהיר, אני שונא אותו כי הוא מושחז, אני שונא אותו כי הוא חד. אני שונא את ברק בכר כי הוא מציב מראה בפני כל המאמנים הזרים שהגיעו למכבי, והמראה הזו מציגה תמונה עגומה שאומרת שלא צריך לחפש רחוק, כי יש גם מאמנים טובים בישראל. אני שונא את ברק בכר כי הוא אומר את האמת בפנים ולא מתבייש לומר ש"מכבי הייתה טובה יותר בנחישות (אבל לא בכדורגל)". אני שונא את ברק בכר כי כשהקבוצה שלו לא טובה הוא מודה בכך בפה מלא ולא בורח מהביקורת ובטח שלא תוקף את המראיינ/ת ובכך לא מאפשר לאף אחד לבקר אותו. אני אוהב את ברק בכר.
קרדיט לדף הפייסבוק של "מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL"
בכל המפגשים בין ברק בכר לקבוצות של קרויף מאז שפאקו הועזב ממכבי, הטקטיקה של המאמן האדום ניצחה תמיד. המעבר בין מערכים, החילופים, ההפתעות בהרכבים נצרבו כולם על גב השחקנים והמאמנים ובתודעתם, מה שהוביל לכך שבתחילת המשחק ניתן היה לומר בפה מלא שמכבי מגיעה כאנדרדוג למשחק ואילו ב"ש, אולי בפעם הראשונה או השנייה כפייבוריטית מובהקת. אבל קרויף, שעד עכשיו כמאמן לא הציג יכולות טקטיות מדהימות, ניצח את המשחק הזה בטקטיקה. ראשית, בתגבור משחק האגפים של הקבוצה דבר שביטל לחלוטין את ההשפעה של ג'ון אוגו כגורם מרכזי בקישור של ב"ש, דבר שהוביל להחלפתו כבר במחצית על ידי ברק בכר. שנית, בהעמדת מערך עם שני חלוצים מהירים ובעלי יכולת כדרור בדמות בלקמן ועטר מול ההגנה האיטית והלא מתואמת של ב"ש עם עבד אל חמיד וטאהה. לקראת סוף המשחק היה נראה כמה שחקני ב"ש מתוסכלים מחוסר היכולת שלהם לתקוף וכל הקרדיט צריך להינתן לקרויף.
אבל לא רק הטקטיקה ניצחה את המשחק. כמו שקרויף אמר בסוף המשחק, היו לפחות 3 משחקים של מכבי העונה שהיו יותר טובים מבחינת הכדורגל, ההבדל במשחק הזה היה למעשה ההפך המוחלט מהמשחק מול מכבי פ"ת ולו רק בגלל המחויבות והנחישות של כל שחקני מכבי על המגרש. כמות החטיפות בחלק המגרש של ב"ש היא דבר שאני לפחות לא זוכר בשנה-שנתיים האחרונות – לא ממכבי ולא מב"ש. משחק הלחץ של הצהובים היה קרוב למושלם, גם אם לא היה כדורגל מדהים. בתחילת השבוע המלצתי על פרידה מקרויף, ואני עדיין עומד מאחורי האמירה, כי אני באמת חושב שהקשר הזה מיצה את עצמו. אך אם משחק הגמר מצביע ולו במעט על היכולת של קרויף להרים את הקבוצה מהקרשים ולהחדיר מחויבות לשחקנים, גם אם לא תסתיים בתואר אך תסתיים בתחרות צמודה ומחוייבת, אני אשמח לאכול כובע.
מילה למנהלת ולהתאחדות – אין שום סיבה בעולם שגמר גביע הטוטו ישוחק באמצע חודש דצמבר. בטח כאשר היו 3 שבועות של "שזרוע" במהלך נובמבר – ולפי מצב הדשא היום בנתניה, נראה שמישהו צריך לתת הסברים. אז או שהמפעל הזה יבוטל, או שהוא יצומצם ויסתיים הרבה יותר מוקדם, אבל באמת אין סיבה לגרום עייפות ופציעות בשלבים כאלה של העונה.
