בזמן שפלייאוף הנ.ב.א נכנס לו לשלב הגמרים האיזוריים (שכולם משוחקים באותו מקום, באותו אולם), זו הזדמנות לשים זרקור לא מחמיא במיוחד על מבחר שחקנים וקבוצות שהתדמית שלהם ספגה חבטה די רצינית בשבועות האחרונים.
1. הקריסה הקולוסלית של הקליפרס
יש כל כך הרבה זוויות לתקוף את הקריסה של הקליפרס בסדרה מול דנבר והן כולן נכונות. על דוק ריברס שהוסיף עוד כתם ברזומה שלו מאז שעבר ללוס אנג'לס, על איך שהוא לא מצא הרכבים שיוציאו את המקסימום מהשחקנים סביב הכוכבים שלו, על חוסר היכולת שלו למצוא פתרונות בהגנה מול ניקולה יוקיץ' וג'מאל מארי.
על פול ג'ורג', Playoff P, כינוי שנשמע מגוחך יותר מיום ליום. ג'ורג' אמר אחרי ההדחה שהשחקנים לא הרגישו שדחוף להם לזכות באליפות עכשיו, כי הם מרגישים שיש חלון לכמה שנים, למרות שהוא אמר דברים שונים לחלוטין לפני זה – שעכשיו זה הזמן לקחת אליפות. ג'ורג' קלע רק 10 נקודות במשחק 7 מול הנאגטס, הפעם השניה שלו בסדרה עם כזה מספר נמוך של נקודות.
ועל קוואי לאונרד, שעד נקודה מסוימת בסדרה היה השחקן הכי טוב בכל הפלייאוף הזה, אבל הנאגטס מצאו דרך להקשות עליו את החיים, וגם כשהם לא הצליחו, בסוף לאונרד קרס ביחד עם שאר הקבוצה שלו – 2 נקודות בלבד במחצית השניה במשחק 7 אחרי שהקליפרס ירדו להפסקה ביתרון (בעיה לכל אורך הסדרה).
The Clippers led by 2 at the half in their eventual Game 7 loss.
Kawhi Leonard and Paul George combined to score 5 points on 2-18 shooting in the 2nd half.
Leonard posted his worst field goal percentage in any half of his career in which he attempted at least 10 shots. pic.twitter.com/IkB2BYBurt
— ESPN Stats & Info (@ESPNStatsInfo) September 16, 2020
פתאום נשמעו סיפורים ותירוצים על עייפות, על חלוקת העומסים המפורסמת שלא נתנה לקבוצה להיכנס לסוג של קצב ואחידות שכל כך חשובים בשלב הזה של העונה. אין לזה סוף. בסופו של דבר הקליפרס קיבעו עוד יותר את מעמדם כלוזרים הגדולים בנ.ב.א. על ג'ורג' לא יסתכלו אותו הדבר עד שיוכיח שהוא קורץ מחומר שכרגע לא נראה שיש בו. ועל קוואי, לפחות לבינתיים, יפסיקו לדבר כעל השחקן הכי טוב בליגה. על מה כן ידברו? על המחיר שהקליפרס שילמו כדי לבנות את הקבוצה הזו, למי ששכח: דנילו גלינארי, שיי גילג'ס אלכסנדר, 5 בחירות סיבוב ראשון ועוד עודפים. כל זה בשביל לקבל קריסה היסטורית.
2. הקונספציה שנבנתה סביב ג'יימס הארדן
כמו אצל רוב השחקנים ברשימה הזו, הכישלון פה הוא לא ספציפית על הארדן, אלא יותר על קונספציה. הרוקטס הלכו על סמול בול אקסטרים העונה, וזה נראה טוב מאוד בעונה הרגילה ובסופו של דבר גם בסיבוב הראשון מול אוקלהומה סיטי, קבוצה שדוגלת בסמול בול אקסטרימי משלה. אבל אז הגיעו לברון ג'יימס, אנתוני דייויס והחבורה.למשחק אחד, כמו גם בסדרה הקודמת של הלייקרס מול פורטלנד הלוהטת באותו רגע זה הספיק. אבל אז המומנטום הפסיק לדבר והדברים האחרים שמשפיעים בכדורסל התחילו , כמה מפתיע, להשפיע.
והרוקטס מתחילים עוד קיץ (בעצם כבר סתיו) במחשבות על איך שוב מסדרים את החלקים מסביב להארדן כדי שיעבוד. אבל אולי בעצם לא הפעם. מייק ד'אנטוני סיים את דרכו במועדון אחרי 4 עונות: שלוש פעמים הדחה בחצי גמר, פעם אחת בגמר המערב מול גולדן סטייט. מה אם כריס פול לא נפצע אז? זה לא משנה עכשיו. פול עזב, ראסל ווסטברוק הגיע, ועכשיו נראה שיוסטון תקועה איתו.
על פניו, המספרים של הארדן בפלייאוף סבבה: 29.6 נקודות למשחק עם 47.8% מהשדה. ירידה מהעונה הרגילה, אבל לא קטסטרופה. אבל שמסתכלים יותר לעומק, הארדן ויוסטון לא הצליחו לצאת מהתבנית ששיחקה ישר לידיים של הלייקרס, שפשוט אימללו להארדן את החיים במשחקים 2 עד 5, וחיו בשלום עם זה שווסטברוק, אריק גורדון, רוברט קובינגטון ואחרים ינסו לנצח את הסדרה.
הארדן לא לוזר. הוא שחקן מיוחד, אבל בגיל 31, בדיוק כשמסתיימת עונתו ה-8 בקבוצה, חייבת לעלות התהייה האם הדרך שהוא ודריל מורי מסמלים יותר מכל אחד אחר בעידן הזה של המועדון חייבת להשתנות.
3. יאניס אדטוקומבו – MVP רק בחלק הפחות חשוב של העונה
בדרך כנראה לתואר MVP של העונה הרגילה השני שלו. נבחר שוב לחמישיית העונה. שחקן ההגנה של העונה. ומרגיש שיאניס לא התרומם כמו שהוא היה אמור. ככה זה שבפעם השנייה ברציפות קבוצות מוצאות פתרונות לשחקן שאמור להיות בלתי עציר. עונה שעברה זו הייתה טורונטו שחזרה מקבר של פיגור 2-0 בסדרה כדי לשלוח את יאניס הביתה בגמר המזרח. העונה זו הייתה מיאמי (כרגע מובילה 0-2 בגמר המזרח על בוסטון). מן הסתם לא לכל קבוצה יש שחקן כמו באם אדבאיו ועם גיבויים כמו אנדרה איגוודלה וג'יי קראודר כדי להפריע ליאניס, אבל מתי שבאמת חשוב, מגלים שיש דרך לעצור אותו.
ובסוף, לא תשנה הביקורת המוצדקת על החמישיות של מייק בודנהולצר והשימוש הלא נכון או לא מספיק בתותחים הכבדים שלו. סופרסטאר אמור להתעלות בפלייאוף ויאניס בסדרה מול מיאמי נראה שחקן עם יותר מגבלות ממה שחשבנו, ויותר מהכול אומלל לא מעט מהדקות שלו על המגרש. מיאמי ערערה לחלוטין את כל ה"אני מאמין" ההגנתי של מילווקי, ובדרך גם הובילה את כולם לפקפק במעמד של יאניס כשחקן מיוחד (כמובן שזה היה קשור לג'ימי באטלר).
ההדחה של הבאקס (בחמישה משחקים) היא מסוג האירועים שהרבה פעמים מטלטלים מועדון מהיסודות וגורמים לשינויים מרחיקי לכת. ההדחה הזו גם מחזירה את מקבלי ההחלטות לקיץ הקודם, ועל מלקולם ברוגדון שהלך לאינדיאנה ולכל מיני 'מה אם'. היא גם מובילה לחשש אחד גדול: כשליאניס יש רק עוד עונה אחת על החוזה לפני הפרי אייג'נסי, למה לו להישאר?
4. פסקל סיאקם – סימני דאגה ראשונים
זו הייתה עונה רגילה (עד הבועה) מצוינת לסיאקם, שנבחר לחמישיית העונה השנייה בליגה, נבחר למשחק האולסטאר הראשון שלו ובעצם מינף את המעמד שלו למעין כוכב בליגה. אבל זה היה פלייאוף מזעזע עבור הקמרוני, בדיוק לפני שהוא מתחיל להרוויח כסף ששם עוד יותר ציפיות של כוכב על הכתפיים שלו. הוא צפוי להרוויח 130 מיליון דולר ב-4 עונות הקרובות. פתאום, לשים את העתיד של המועדון בידיים שלו בתפקיד של השחקן המוביל אולי לא נראה כמו הרעיון הכי טוב בעולם.
החשדות שזה הולך להיות פלייאוף רע עלו כבר מהרגע הראשון שהתחיל שלב הבועה של העונה, אבל טורונטו לא הפסיקה לנצח (חוץ ממשחק אחד, נגד בוסטון). נגד ברוקלין זה המשיך, אבל זו סדרה שצפה לה מתחת לרדאר. ואז הגיעה בוסטון. סיאקם לא הסתדר מהרגע הראשון, ולא מצא את עצמו לכל אורך הסדרה. הוא קלע רק 14.9 נקודות ב-38.2% מהשדה ו-12.5% מזעזע מהשלוש. בטורונטו ניסו להשתמש בו בכל מיני דרכים, אבל ככל שהסדרה התקדמה, התפקיד שלו התכווץ, ונראה היה שהביטחון שלו מתפוגג. כשהשחקן ההתקפי הכי טוב שלך משחק ככה, זה נס שהסדרה נמשכה 7 משחקים וכמעט הסתיימה בניצחון של טורונטו.
ניק נרס, שנתן את המפתחות בתחילת העונה לסיאקם ופרד ואנווליט לאור עזיבתו של קוואי לאונרד הגן על סיאקם לכל אורך הסדרה בראיונות לפני ואחרי משחקים. בעונה הרגילה הוא נתן את הקפיצה הנדרשת. בפלייאוף הנוכחי היה נראה שהוא ברגרסיה. סיאקם עשה קפיצה גדולה בתרומה ובמשמעות שלו עבור הקבוצה בכל עונה שלו מאז הגיע לליגה לפני 4 שנים. את התשובה לשאלה האם יש בו עוד שלב מעבר למה שראינו עד עכשיו נדע רק בסיום הפלייאוף הבא.
5. פילדלפיה – מסתבר שגודל הוא לא הפתרון
גודל הוא מותרות. זה אחד השיעורים שלמדנו מאיך שהעונה של פילדלפיה הסתיימה. מאיך שאולי עידן מסויים בפילדלפיה הסתיים. ברט בראון, ששרד את עונות התהליך, לא שרד את העונה שבתחילתה ציפו מפילדלפיה להגיע לפחות עד גמר המזרח. לבועה הם הגיעו חבולים. לפלייאוף מול בוסטון הם הגיעו מפורקים.
ולמרות שהשאלה העיקרית כבר כמה חודשים בנוגע לקבוצה היא האם כדאי להפריד בין בן סימונס לג'ואל אמביד כדי להבטיח עתיד טוב יותר לקבוצה, שני השחקנים שסימלו טוב יותר מהכל את הכישלון של פילי העונה הם אל הורפורד וטוביאס הריס.
הורפורד הגיע מבוסטון, נמלט מהעונה המוזרה לצד קיירי אירווינג. הגודל, המנהיגות, ההגנה, כל זה היה אמור להיות עוד חלק בפאזל שנבנה סביב אמביד וסימונס. די מוקדם היו חריקות. די מאוחר זה כבר היה קטטסטרופה. הורפורד שיחק מעל 32 דקות למשחק בסדרת הסוויפ מול בוסטון וקלע רק 7 נקודות למשחק. פילדלפיה הייתה טובה יותר ב-14.1 נקודות פר 100 פוזשנים כשהוא לא שיחק. ואת כל הטוב הזה יש לסיקרס לעוד שלוש עונות ב-80 מיליון דולר.
ויש גם את האריס, שהביא עוד עונה רגילה שנתנה את התחושה שאם רק יתנו לו תפקיד יותר מרכזי הוא סופרסטאר גבולי בליגה הזו. אז הוא קיבל קצת יותר את הכדור בסדרה מול בוסטון. וזה נראה בינוני. רק 15.8 נקודות ביותר מ-37 דקות לערב, הגנה שאין מה להתגאות בה ואחוזים מזעזעים מהשלוש. האריס יקבל קצת יותר מ-150 מיליון דולר ב-4 עונות הקרובות. בעיה. בעיה גדולה.