שזו באמת עונה שקשה לחזות בה את העתיד הקרוב, אנסה להסתמך על העבר בשתי דרכים. הראשונה תהיה תיאוריית ה-40 לפני 20 של פיל ג'קסון, והשניה תהיה לפי הדירוג ההתקפי וההגנתי של הקבוצות בליגה.

מעבר לחבורה של לברון ג'יימס, אנתוני דייויס ושות', יש אלטרנטיבה? במזרח מרגיש שיש לנו קצת בלאגן. במערב? לא בטוח שבאמת יש, אבל אם כן, האופוזיציה יכולה לבוא רק מ-3 קבוצות.

עונה ה-NBA מתחילה בקרוב ובסדרת הטורים הזו הבלוגרים שלנו (וכמה אורחים) ינסו לשכנע אתכם למה כדאי לצפות בכל קבוצה בליגה. היום נעסוק בקבוצות הבית הפסיפי.

בזמן שפלייאוף הנ.ב.א נכנס לו לשלב הגמרים האיזוריים (שכולם משוחקים באותו מקום, באותו אולם), זו הזדמנות לשים זרקור לא מחמיא במיוחד על מבחר שחקנים וקבוצות שהתדמית שלהם ספגה חבטה די רצינית בשבועות האחרונים.

אלה שלובשים את הגופיה מספר 2 בימינו כאילו זה ממש מגניב וברור מאליו, אלה שבטוחים שדוק ריברס יכול להביא טבעת במקום שהוא לא בוסטון. הנה כמה שחקנים שלי גרמו, בתור אוהד NBA טרי, להגיד "וואו, איך כל זה הגיע לשומקום" ולהתענג על הקליפרס של תחילת המילניום

הריקוד האחרון, שמתמקדת בימי השושלת של מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס, היא בעצם שיר אהבה לכדורסל של שנות ה-90, ואולי בכלל לתרבות והאופנה של העשור כולו. אבל בזמן שהסדרה שמה זרקור על הקבוצה הדומיננטית של אותן שנים והיריבות שעמדו בדרך של כל האליפויות, שווה להיזכר בצד הפחות נוצץ של הנ.ב.א באותם ימים: הקבוצות הגרועות ביותר של שנות ה-90.

העונה המוזרה הזו של ברוקלין נטס, שמתנהלת בלי קווין דוראנט ובלי קיירי אירווינג (רוב הזמן), יכולה להסתיים בעוד העפלה לפלייאוף. אבל בקיץ, כשביצעו את ההחתמות חשבו על קצת יותר

זווית קצת אחרת על מערכת היחסים בין השחקנים לבעלי הקבוצות בעקבות נדידת הכוכבים הגדולים.

יש רק 2 ערים בארה"ב עם 2 קבוצות NBA - ניו יורק ולוס אנג'לס. לכולם ברור מי הקבוצה הבכירה ומי האחות הקטנה. הקיץ קיבלנו קרב ישיר בין המועדונים הגדולים, לאחיות הקטנות.