כל פעם מחדש חוזרת המנטרה שאומרת שבאיירן מינכן הורסת את התחרות בליגה הגרמנית. האמירה הזאת פשוט לא נכונה ואני בטוח שאם תקראו את הטור הזה עד סופו, תהיו בטוחים שיש קבוצה אחת שהורסת את התחרותיות בליגה ושמה הוא בכלל בורוסיה דורטמונד.

הטור יורכב מ-3 חלקים. טבלה שמנתחת את כל הרכישות ששתי הקבוצות האלו ביצעו מאז החתמתו של מריו גצה (כולל). הרכישות כמובן יתמקדו בשחקנים שהקבוצות קנו מהבונדסליגה בלבד. החלק השני יעסוק בניתוח כלכלי של הנתונים וינסה להסביר את האשליה שהמספרים יוצרים ואילו החלק השלישי יתעסק יותר בפן המקצועי.

הטבלה מתמקדת בעונות 13/14 – 18/19 כולל ואינה מתייחסת, נכון לעכשיו, לעונת 19/20 משום שמצבת הרכש לא הושלמה ע"י שתי הקבוצות. אדגיש שוב כי הטבלה מתעלמת מרכישות שחקנים מחוץ לבונדסליגה. הסכומים הם במיליון אירו ומתבססים על הסכומים המפרסמים באתר transfermarket, על מנת ליצור מקור נתונים אחד אמין להשוואה.

ניתוח ראשוני של הנתונים מגלה הבדלים עצומים ברכש של שתי הקבוצות מהבונדסליגה. באיירן רכשה שחקנים בסכום של 108 מיליון אירו מהבונדסליגה ואילו דורטמונד באותה תקופת זמן רכשה שחקנים בסכום של 217.6 מיליון אירו. הסכום הזה יותר מכפול מהסכום שבאיירן השקיעה בשחקני בונדסליגה באותו משך זמן.

גם מבחינת מספר השחקנים שכל אחת מהקבוצות קונה מהבונדסליגה, אפשר לראות הבדלים גדולים – 12 שחקני בונדסליגה נקנו ע"י באיירן בתקופה המדוברת ואילו דורטמונד רכשה לא פחות מ-19 שחקנים.
באיירן שילמה בממוצע עבור כל שחקן סכום של 9 מיליון אירו ואילו דורטמונד 11.45 מיליון. בנתון הזה נראה שלכאורה מדובר בהפרש קטן, אולם מספיק להסתכל על הרשימות בכדי לראות שבאיירן מצליחה להחתים שחקנים שהוכיחו את עצמם כטובים יותר בסכום נמוך בהשוואה לדורטמונד.

מדוע נוטים לחשוב שבאיירן שודדת את הליגה? ישנן מספר טענות.
ראשית, נפריך את הטענה לגבי השלישייה המפורסמת מדורטמונד. קודם כל, חשוב לציין שבניגוד לעולם ה-NBA, שחקנים רשאים לעבור מרצונם החופשי. המוטו של באיירן תמיד היה להתאים את הקבוצה עד כמה שאפשר לשלד של נבחרת גרמניה. כשמסתכלים על הזוכות של ליגת האלופות בשנים האחרונות, רואים שסגל מקומי שרץ יחד שנים הוא הכרח כדי להצליח.

באשר לשלישיית דורטמונד. מריו גצה נקנה כאשר הופעל סכום השחרור שלו, הנהלת דורטמונד הסכימה מרצונה החופשי להכניס את סעיף השחרור לחוזה של גצה ואילו הייתה רוצה, יכולה הייתה להתנות את החוזה בהגבלת הרכישה לקבוצה שאינה באיירן. האם מצופה מבאיירן לוותר על מי שנחשב באותה תקופה לכשרון הגדול בגרמניה על מנת "לשמר את התחרותיות" כשיריבתה נחשבה באותה עונה ליריבה חזקה? הרי סביר שקבוצה אחרת הייתה מפעילה את סעיף השחרור שלו ובאמת, לפני מספר שנים פורסם שמנצ'סטר יונייטד ניסתה להחתים את גצה במקביל לבאיירן, אך זה בחר לחתום במדי הבווארים, בין היתר בשל היותו יליד בוואריה.

רוברט לבנדובסקי נחשב עד היום לאחד החלוצים הטובים בעולם – מדוע קבוצה צריכה להימנע מהחתמה חינמית בטענה הזויה של "פגיעה בתחרות" והאם הימנעות מהחתמה שלו, כאשר ברור שמשמעותה מעבר לקבוצת על אחרת, אינה "פגיעה בתחרות" של באיירן. לגבי הומלס, אמנם זה האחרון נקנה כרכש "רגיל", אך מדובר בשחקן בית של המועדון הבווארי שרצה לשוב הביתה.

סביר להניח שכל אלה שטוענים שבאיירן פוגעת בתחרות שוכחים שלא מעט מהרכישות של דורטמונד היו של שחקנים שביצעו עונות פריצה מרשימות בבונדסליגה. גינטר, קסטרו, וייגל, שורלה, פיליפ, דאוד, טוליאן ומריוס וולף – כל אלה שחקנים שרשמו עונות מרשימות בקבוצותיהם הקודמות, אך למעט וייגל אכזבו בדורטמונד. אוהדי דורטמונד צריכים לשאול את עצמם כיצד הקבוצה שלהם כושלת ברכש המקומי פעם אחר פעם ולא מצליחה לקנות את השחקנים הנכונים, בניגוד לבאיירן וזאת אע"פ שהיא משקיעה בהם הרבה יותר כסף. לא נעים להודות באמת, אבל הסיבה שדורטמונד עדיין מצליחה לשמור על מעמדה כקבוצה מספר 2 בגרמניה היא ניהול גרוע יותר של האחרות, כאשר לא מן הנמנע שלייפציג השנואה מהמזרח תתעלה עליה בטווח של חמש השנים הקרובות.

מלבד שלישיית דורטמונד, באיירן הצליחה להחתים את לאון גורצקה בהעברה חופשית, כאשר סרג' גנאברי, ניקלאס זולה ויוזוע קימיך, שנחשבים לשחקנים מרכזיים בבאיירן מינכן ונבחרת גרמניה, הגיעו בסכומים נמוכים להפליא. כל אחד מהשחקנים האלה לא בא ככוכב, אלא כפוטנציאל. באיירן הימרה על השחקנים האלה וההימור השתלם.

מבחינה כלכלית, אם דורטמונד הייתה משקיעה את הכסף שלה בצורה נכונה היא הייתה יכולה להשתמש בו כדי לשדרג את החוזים של חלק משחקניה שלטענת אוהדיה "נשדדו", או לחלופין לחקור ולהעריך בצורה נכונה יותר איזה שחקנים צפויים לפרוץ בעתיד ויכולים להתאים לשיטת המשחק והמערך של הקבוצה. לטעמי, בדורטמונד צריכים לשאול את עצמם איך, למרות הסכומים העצומים שקיבלו במכירת עוסמאן דמבלה ופייר-אמריק אובמיאנג, הקבוצה לא מצליחה לשדרג את עצמה וממשיכה לדרוך במקום, כאשר תקופת השיא של יורגן קלופ נראית כמו זכרון רחוק.