יומן האליפות של ליברקלופ: ריסטארט

מתחילים מחדש. למה לא? מה זה רע?
גם הזמן לפעמים מתבלבל בספירה (נתן יונתן)

אתם זוכרים, היתה כאן פעם ליגה, קראו לה פרמייר ליג. לא יודע מה איתכם, אבל לי זה נראה כאילו עברו שנים מאז המשחק האחרון. אני מודה שאפילו לא הצלחתי לזכור האם המשחק האחרון היה ההפסד הבודד לווטפורד, או הניצחון על בורנמות'. הייתי צריך לעשות חיפוש באתר כדי להיזכר. כשראיתי את התמונות של סלאח, מאנה והחבר'ה נזכרתי שזה היה מול בורנמות'. נזכרתי וחייכתי.

זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל הפגרה הגיעה עבור ליברפול בזמן טוב, אחרי סידרה של הפסדים, הדחה מהגביע האנגלי ועוד אחת כואבת יותר מליגת האלופות, בהפסד שובר הלבבות מול אתלטיקו מדריד, שכנראה גם תרם לעלייה במספר חולי הקורונה בעיר, בהשוואה לערים דומות באנגליה. כבר בתחילת המשבר קלופ הציב את הבריאות לפני הכדורגל, ובמהלכו הנדרסון הוביל פעילויות תרומה ומעורבות קהילתית של שחקני הליגה. הנהלת המועדון והבעלים החליטו להוציא לחופשה מסובסדת ע"י המדינה את מרבית העובדים, בהחלטה שזכתה לים של ביקורות מהתקשורת ומהאוהדים, ומהר מאוד התחלפה בפניית פרסה והודעת התנצלות. ההנהלה המשיכה והבהירה שלקורונה תהיה השפעה שלילית על הנתונים הכספיים של הקבוצה.

קלופ והמסכה
via "liverpoolfc" facebook page

 

אז חוזרים לשחק כדורגל, חוזרים לדשא, חוזרים לאיצטדיונים, חוזרים לשידורים חיים.
חוזרים לחיים.

רבע עונה נשארה. רבע עונה שהיא עונה בתוך עונה, שהיא עונה שממשיכה עונה ישנה, וכנראה מתחילה עונה חדשה. סוג של יצור כלאיים שכזה, שלאף אחד לא ברור איך הוא יתפתח, לאן הוא ימשיך ומה יהיו התוצאות שלו, חוץ מתוצאה אחת.
לפני פגרת הקורונה, קלופ סירב בעקשנות אופיינית לדבר על אליפות. מבחינתו היא לא קיימת, אלא אם זכית בה, תיאורטית ומעשית. במהלך הפגרה הוא שינה את הטקסט, ודיבר על איך זה יהיה לחגוג ללא קהל, ללא אוהדים ובלי מצעדים. זה כבר לא היה אם, אלא מתי ואיך.

לליברפול יש ב"מיני עונה" הזו מטרה אחת עיקרית כמועדון, מטרה עיקרית כקבוצה ומספר מטרות משנה.
המטרה העיקרית כמועדון היא לשמור על פרופורציות.
המטרה העיקרית כקבוצה היא כמובן השלמת הזכיה באליפות, ומטרות המשנה קשורות כולן לדילמה אחת – היסטוריה או עתיד.
קלופ והצוות חייבים להחליט האם הם רוצים לשבור שיאים ולהגיע לעונה שהיא הכי בהכל, או שהם מוכנים להקריב את שיא הנקודות, או הניצחונות, או מה שלא יהיה, כדי להתכונן טוב יותר לעונה הבאה.
הם חייבים להכריע האם הרצון להרשם בספרי ההיסטוריה מעבר לאליפות היסטורית, יותר חשוב מהגדלת הסיכוי לעונה שלישית ברצף של הצלחות ותארים.

 

האם אי אפשר גם וגם?
גם לשבור שיאים וגם להתכונן היטב לעונה הבאה?
לא. אי אפשר.
רוב הקבוצות שניסו את זה, שילמו מחיר כלשהו בהמשך, אם זה בהפסד של תארים או בירידה ביכולת, מכיוון שהרדיפה אחרי המספרים שוחקת את הקבוצה, פיזית ומנטאלית.
ואתם יודעים מה, גם אם יש סיכוי שליברפול תצליח בכך, לדעתי הוא לא שווה את הסיכון, ואני מאמין שכך גם קלופ חושב, מכיוון שהוא אדם מעשי ושקול לא פחות מהיותו אמוציונלי, אבל מכיוון שקלופ הוא קלופ, איני בטוח מה יקרה. ליברפול תשחק על מנת לסגור את סיפור האליפות מוקדם ככל האפשר, ואחר כך אולי תיתן עדיפות להכנות לעתיד, אבל תנסה להגיע לפחות למאה נקודות.
אם היא תצליח בשתי המשימות – הללויה.
אם לא – לא נורא, גם אליפות זה נפלא.

בואו ניגש למטרות:
פרופורציות –
כבר בתחילת משבר הקורונה קלופ הגדיר את סדר העדיפויות כשאמר "כדורגל הוא הדבר הכי חשוב מבין הדברים הפחות חשובים, והיום כדורגל באמת אינו חשוב. איננו רוצים לשחק מול איצטדיון ריק או שיבטלו משחקים, אבל אם זה יעזור להציל אדם אחד, רק אחד, נעשה זאת ללא היסוס. אם צריך לבחור בין כדורגל לטובת הכלל, אז אין שום דילמה".

המועדון התעלה השבוע על יריבות עתיקה ופירגן למרקוס ראשפורד, על הקמפיין המוצלח שלו לטובת ארוחות חינם לילדים, וכך עשו גם האוהדים, וקלופ, בהודעה לאוהדים, הדגיש את הקשר ביניהם לקבוצה, וסיים את דבריו בבקשה מהאוהדים לשמור על עצמם ולעודד מהבית, מכיוון שזה מה שחשוב.

פירמינו מדגים חיוך מושלם, קעקועים צבעוניים ותסרוקת חדשה
via "liverpoolfc" facebook page

 

אליפות –
שני ניצחונות, או שני הפסדים של סיטי, או שש תוצאות תיקו, או כל קומבינציה אחרת.

שיאים ותארים אישיים –
בתוך ים הסטטיסטיקות והנתונים יש מספר אחד שיעשה את ההבדל – 100. נקודות.
להשיג את שיא הנקודות לעונה, יהיה הישג מרשים וישים על העונה הזו חותמת היסטורית.
כתבתי כמה שורות מעל שאני חושב שקלופ לא ישתגע בשביל להגיע לשם, אבל אם נצליח זה יהיה מדהים.
יש עוד כמה הישגים קבוצתיים שיהיה נחמד להשיג, כמו: עונה ביתית מושלמת, פער הנקודות הגדול ביותר מהמקום השני, הזכיה הכי מוקדמת באליפות, שיא נצחונות חוץ ועוד ועוד.
הלו"ז של ליברפול הוא סביר וכולל שני משחקים מול קבוצות שרוצות אירופה (צ'לסי וארסנל), שתיים שרוצות כבוד ובעיקר לקלקל (אברטון וסיטי), שתיים שבאות לכייף (ברנלי ופאלאס) ושלוש שנלחמות נגד הירידה (אסטון וילה, ברייטון וניוקאסל).
בנוסף, יש כמה שחקנים שישמחו לזכות בתארים אישיים, כמו מלך השערים (סלאח ומאנה), מלך האסיסטים (טרנט) והשוער הנקי ביותר (אליסון).

רק בריאות –
לאף אחד אין שמץ מושג איך הפגרה הארוכה תשפיע על בריאות השחקנים. אף אחד לא יודע האם הלחצים הנפשיים שכולנו וגם השחקנים חווינו במהלך הקורונה, ושחלקם לא עברו וחלפו, ישפיעו על התיפקוד ועל הבריאות של השחקנים.
קלופ הוא אמן הניהול הריגשי והצוות הרפואי של הקבוצה מעולה, אבל אסור להם להיות שאננים, והם חייבים להיות כל הזמן עם היד על הדופק, תרתי משמע, כדי לשמור על בריאות השחקנים, בעיקר לקראת העונה הבאה, שאמורה להתחיל די קרוב לסיום העונה הנוכחית, מה שיוצר עונה ארוכה מאוד ויוצאת דופן, אחרי פגרה ארוכה מאוד.

 

רענון –
הפגרה סיפקה לקלופ, לינדרס, קרביץ וכל הצוות המקצועי, הרבה זמן למחשבה ותיכנון. באותה מידה קיבלו גם הקבוצות האחרות הזדמנות לתכנן איך מתמודדים עם הענק האדום בעונה הבאה. תשעת המשחקים הקרובים נותנים לקלופ הזדמנות נהדרת לתרגל רעיונות מקוריים, שיטות חדשות ומערכים שונים, בלי לחץ של הישגים ותוצאות, מתוך הנחה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ומתוך הבנה שצריך לעשות אחרת עם מעט שינויים בסגל.

דם חדש –
אם אין רכש, אז אפשר לחדש את מחזור הדם על ידי עירוי פנימי. יש בקבוצה לפחות שני שחקנים שאם קלופ ינצל את המשחקים הקרובים על מנת לשלב אותם טוב יותר בהרכב, יכול להיות שכולנו נשכח את סיפור טימו וורנר.
נאבי קייטה סוגר שנה שניה במועדון ולמרות הכישרון והפוטנציאל, עדיין לא הצליח למצוא מקום קבוע ברוטציה, וטאקומי מינאמינו הגיע בינואר ואף אחד לא ציפה שישפיע מיד.
אין לי ספק שמינאמינו ניצל את הפגרה כדי ללמוד ולהכיר את הקבוצה, ואנחנו נהנה ממנו עכשיו ובעונה הבאה, לעומת זאת קייטה הוא עדיין סימן שאלה, והתקופה הזו היא מבחן גדול ליכולת שלו באמת להשתלב ולהשפיע.

הנוער לשלטון –
הקבוצה קיבלה הזדמנות נהדרת להריץ חבורה של שחקנים צעירים שהרשימו במהלך משחקי הגביע השנה, ולבחון האם הם יכולים להשתלב בעתיד בסגל המוביל, והאם כדאי להשאיל אותם לקבוצות אחרות כדי שישתפשפו.
מאחר וכולם מצפים לצימצום תקציבי הרכש והרבה פחות קניות, יש חשיבות גדולה לבנייה עצמית וחיזוק הסגל מבפנים. חמשת החילופים בכל משחק והיעדר הלחץ מהקהל, אמורים להקל על שילוב הצעירים. משחקי הגביע וליגות הנוער היו מבחני אמצע עבור קרטיס ג'ונס, הארווי אליוט, נאקו וויליאמס וקי-ג'אנה הובר. עכשיו זה זמן טוב לבחינות מתכונת לקראת מבחני הבגרות.

 

ומשהו קטן לגבי הויתור של הקבוצה על טימו וורנר –
כולם דיברו על 60 מיליון יורו שצ'לסי אמורה לשלם, אלא שלא פחות חשוב הוא השכר שלו שאמור להגיע ל 8-10 מיליון יורו לעונה, במשך חמש שנים. אם ההנחה שנכנסים לתקופה של אי ודאות כלכלית, הוצאה נוספת של 50 מיליון יורו עלולה להכביד משמעותית על הקבוצה. מעבר למשמעות הכספית של חוזה גדול בתקופת אי ודאות, עולה גם השאלה איך זה היה משפיע על שחקנים כמו מאנה, הנדרסון ואליסון, שחתומים לטווח ארוך, ומרוויחים פחות מהשכר שיקבל הילד החדש.

אפילו לפולני פסימי וציני כמוני כבר אין ספק שנזכה באליפות, וככל שאני מתקדם בכתיבת הטור אני מתרגש מזה יותר ויותר. מעניין איך קלופ ינהל את התקופה הזו, שהיא שונה, חדשה ומאתגרת. יש לו שני יתרונות בולטים על פני מתחריו בליגה. היתרון הראשון שהוא יכול ללמוד טוב יותר מהניסיון של חבריו בגרמניה, בזכות הקשרים והשפה.
היתרון השני שהוא המאמן הכי טוב בעולם.

הפסימיסט יגיד: אליפות בסוף יולי.
האופטימיסט יענה: אליפות בסוף יוני.
הפסימיסט יציין: כל הסגל נכנס לבידוד, בגלל אברטוני שחלה בקורונה.
האופטימיסט יאמר: צוות האנליסטים של הקבוצה מוצא תרופה.

 

via "liverpoolfc" facebook page

תגובה אחת

  1. Avatar
    משנה מקום משנה שם

    כמה זמן עבר. ובתחושה, בכלל עידן ועידנים. לקח לי זמן אפילו להזכר בכינוי המטופש שבחרתי לי, כשעברתי מדהבאזר לכאן.
    קשה לדעת למה לצפות. עוד לפני פגרת הקורונה (וגם לפני המשברון של אחרי פגרת הליגה) הנחתי שליברפול לא תשבור יותר מדי שיאים, כי היא לא צריכה. עכשיו זה עוד יותר הגיוני. זו עונה שתזכר כמיוחדת גם בלי 109 נקודות… והפרס הגדול הוא בכל מקרה האליפות. גם אחרי 30 שנה, ובעיקר אחרי שחששנו שהקורונה תיקח אותה מאיתנו (עוד עלול לקרות, אבל כבר פחות סביר).
    קשה לדעת למה לצפות מהמשחק היום. כשחוזרים מפגרה ארוכה, יכולות להיות חריקות וגם הפתעות. עושה רושם שקלופ והצוות הצליחו לשמור על המסגרת (לא פשוט, עם שחקנים שרובם ממדינות זרות, בעלי משפחות, במדינה ובעיר שעברו תקופה תטלטלת). נראה מה יקרה.
    באופו אישי, אני עוד לא מצליח להתרגש כמו בשלבים הקודמים של העונה. הכדורגל נדמה קצת מנותק מההקשר, קצת סינטטי. אבל אני כן מתגעגע לראות את השחקנים ששימחו אותי עשרות פעמים השנה, והדרבי זה מקום טוב להתחיל לחזור לעניינים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח