יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

מוזר.
מרגיש לי מוזר לכתוב על המשחק כששטף הידיעות, ההגבלות ואיסורי הקורונה שמוטלים עלינו הולך ומתגבר בטור הנדסי ובקצב מסחרר.
זה מרגיש לי כמו התמונות האלה, שכל העולם בשחור-לבן ורק אובייקט אחד בולט, בוהק וצבעוני, ומנותק מכל מה שמתרחש סביבו. לפעמים זה אדם, לעיתים זו חיה או אביזר, והיום זה איצטדיון אנפילד.

אז מצד אחד יש משחק וזה חשוב, וזה הנאה וזה כיף, אולם מצד שני אני לא יכול שלא לחשוב על אותם חולים שאולי חוששים עכשיו לחייהם, או שחושבים האם הדביקו מישהו, ועל אותם אנשים שאיבדו עבודה ופרנסה, ועל אותם אלה שרואים את העסק שלהם, את מפעל חייהם, את כל עולמם, הולך ונעלם.

האמת שאין לי הרבה דרישות מקלופ ומהשחקנים היום.
בסך הכל אני מבקש שיהיו קרי רוח ושקולים כמו בר סימן טוב ממשרד הבריאות, יצירתיים כמו המדענים של המכון הביולוגי שמחפשים תרופה לקורונה, ממושמעים כמו הדרום קוריאנים במלחמתם בקורונה, וברי מזל כמו מי שהיה החודש באיטליה ויצא משם בריא.

אז אני מוציא בקבוק בירה מהמקרר, גונב כמה צחוקים מ"ארץ נהדרת", מתנתק ממערבולת הקורונה, והולך עם מה שקלופ אמר לפני המשחק:"תהיו מי שאתם, תסמכו על עצמכם, חבקו את ההנאה שברגע ותסמכו על עצמכם".
סומך עלייך, קלופו !!

מהפתיחה ברור שליברפול הגיעה למשחק עם נחישות ואינטנסיביות שלא ראינו ממנה מאז הניצחון על לסטר. הלחץ האגרסיבי על שחקני אתלטיקו היה שם, הדיוק והחדות קצת פחות. סימאונה נראה רטוב וסובל, ואני תוהה אם זה בגלל הגשם או מכיוון שאחרי רבע שעה האדומים כבר עם שני ניסיונות למסגרת.
הדקות עוברות, אתלטיקו מתגוננת ומעצבנת, והאדומים צוברים קרנות ולא בעיטות לשער.

הקצב הולך ומתגבר, אף אחד לא מוותר על שום כדור, קוסטה לא מפספס שום טריק, מאנה מפספס מצב מצויין, פירמינו מחטיא ממש מקרוב והמשחק מתחמם.
וירג'יל, אפילו הוא, נראה די עייף לקראת ההפסקה, ובכל זאת הוא עולה להתקפה ומתחיל מהלך שממשיך בהעמסה של שחקנים באגף ימין, הגבהה נהדרת של אוקס, ונגיחה פשוטה ומושלמת של ג'יני "קוטל הספרדים" וינאלדום. 0-1. שיוויון. הקהל באטרף. הפסקה.

אחת המחציות הכי טובות שראיתי העונה, עם הרבה אקשן ורגש. אני כל כולי שקוע במשחק ושכחתי לגמרי מהקורונה.

אחרי ההפסקה נראה שאתלטיקו רק מחכה, או יותר נכון מקווה ומתפללת לפנדלים. סימאונה אפילו מוותר על קוסטה, והאמת זה לא ממש ויתור כי רק השם נשאר מקוסטה, מחזק את הקישור, וזה מצליח לו כי ליברפול לא מגיעה למצבים והספרדים כן משפרים את יכולת העקיצה שלהם.
עשרים דקות בתוך המחצית השניה המגינים לוקחים פיקוד על ההתקפה. רוברטסון מסיים התקפה נהדרת בנגיחה למשקוף (אני כבר צעקתי יששש), טרנט בועט נהדר מרחוק ואובלאק הודף, רובו מחמיץ מקרוב וסימאונה נושם שוב.

השעון מתקתק והתוצאה, בניגוד למספרי חולי הקורונה, אינה משתנה, למרות מהלך התקפי נהדר של שני המגינים, שמסתיים בבעיטה של רוברטסון מעל השער.
אני חושש מעקיצה וכנראה גם קלופ, ששולח את מילנר במקום אוקס למטרות הגנה וקשיחות, ומקבל סידרה מטורפת של החמצות, כולל שתי בעיטות מספרת של מאנה ובננה מצרית, שעפות מעל השער.
השופט מוסיף שתי דקות ואני מנסה לדמיין את אנפילד אם נבקיע, מיד טרנט עושה עבירה מיותרת ואני תופס את הראש, ומיד מאבד פעימה או שתיים או אלף כשהכדור ברשת, עד שאני מבין שהיה נבדל. שיוויון. הארכה.

הגשם חוזר לשטוף, קלופ מכניס בחבר'ה מוטיבציה, ואני תוהה מה צריך כדי לכבוש אחרי שעשרים ושש בעיטות הביאו רק גול אחד. צריך את וינאלדום שבד"כ לא מבשל ואת פירמינו שלא כובש בבית. פריצה ענקית של ההולנדי באגף ימין, מסתיימת בנגיחה לקורה של פירמינו וריבאונד לרשת. 0-2.

ועכשיו כל מה שצריך זה לבודד את השער שלנו… או בעצם את אדריאן, שמוסר לפליקס, שמבשל בקלות ליוראנטה, שכובש באלגנטיות. 1-2. תוך שלוש דקות. עוד לא הספיקו החברים להקליד את הברכות בוואטסאפ והכל מתהפך.

ליברפול מאבדת לחלוטין את האיזון וקור הרוח, וכשהיא מאבדת כדור, זה מסתיים בעוד שער של יורנטה, אחרי עוד בעיטה שלו לפינה השמאלית התחתונה של אדריאן. 2-2. שיוויון ורבע הגמר נראה רחוק כמו התרופה לקורונה.

אתלטיקו ספגה שלושה שערים בשבעה משחקים בליגת האלופות, ואנחנו צריכים לכבוש שניים ברבע שעה. נו באמת.
כששתי דקות לסיום שגיא כהן מנבא נס, אני יודע שזה נגמר. הרבה דברים נגמרו כשמוראטה כבש את השלישי במתפרצת. 3-2.

נגמר רצף ההצלחות של קלופ בנוק אאוט.
נגמר הרצף המושלם בבית.
נגמר החלום לדאבל, לעוד לילות אירופיים וביקור באיסטנבול, לגמר צ'מפיונס.
נגמר לי המצב רוח.
מצידי שהיום יגמר הטורניר.

כאילו כדי לעצבן אותי ולדרוך עליי, עולה הפרסומת של רותם סלע עם "שלמות זה גול ניצחון בדקה ה 96" כדי להזכיר לי את אותה הדקה.

אז דווקא במשחק בו שחקני ההגנה היו מצויינים והקשרים היו נפלאים וכבר היינו במקום הנכון, נכשלנו, כי החלוצים שלנו לא ידעו להפוך את המצבים לגולים, וכי השוער, אוי השוער.
את הגמר מול מדריד הפסדנו בגלל טעויות של קריוס והפעם הפסדנו מול מדריד בגלל טעות של אדריאן.
אפשר לומר שאובלאק היה ענק, ואכן הוא היה מעולה, ועצר כמעט כל מה שנבעט וננגח למסגרת, אבל אם שחקני ליברפול הגיעו ל 34 ניסיונות הבקעה וכבשו רק פעמיים, כנראה שהם לא היו מספיק מושלמים, וזה מה שצריך מול שוער כמו אובלאק. כמעט כל הבעיטות מחוץ לרחבה היו גבוהות ומחוץ למסגרת, המצבים החופשיים היו שבלוניים ולא סיכנו כלל את השער, ולמרות זאת היינו יכולים לעלות.

השחקנים בהחלט עשו מאמץ עצום ואיני יודע אם הדשא ספג יותר זיעה, יותר גשם או יותר דמעות בסיום. קלופ העמיד את הקבוצה בצורה נכונה והתפוקה של הקישור היתה פנטסטית. הנדרסון הנהיג ודחף, וינאלדום לחץ, רדף, כבש ובישל, ואוקס שיחק לעומק, איים על השער ובישל. תפוקה כזו לא ראינו בתקופה של קלופ מהקישור, וזה לא הספיק.
להגנה לא היתה יותר מדי עבודה רוב המשחק וברוב הזמן הם ידעו לעצור את הניסיונות המועטים של הספרדים. אולי יש להם חלק קטן בסגירה בשער השני של יורנטה.
סלאח היה מאוד פעיל, ניסה לייצר מצבים ובעיטות לשער, אולם לא היה מספיק חד ומדוייק, וגם כשהיה לו קו ישיר לשער, הכדורים עפו לשמיים. מאנה היה פחות מעורב, ואולי ביום טוב יותר היה כובש. פירמינו כבש, אולם לגביו, כמו לגבי שני האחרים, היתה לי תחושה שהם לא מתואמים כמו בימים הטובים שלהם.

עד אדריאן זה היה אחד המשחקים הכי טובים שלנו העונה, מול קבוצת הגנה נהדרת ושוער נפלא. דווקא אחרי השער ההוא, הקבוצה נכשלה במה שכל כך הצליח לה העונה, וזה לכבוש ולהכריע משחק בדקות הסיום. ניצחנו בתחרות ה XG ׁבאופן מכריע (2.9 – 1.1) וגם בתחרות ניסיונות ההבקעה (35 – 10), וגם בתחרות הבעיטות למסגרת (12 – 6) וגם בקרנות (16 – 3) והפסדנו במשחק.
הפסדנו כי לא כבשנו שם, וכי החוליה החלשה שלנו נשברה. הפסדנו מכיוון שכל בעיטה שלהם בהארכה עברה את השוער שלנו ואת קו השער. הפסדנו כי קשה להעלות את הרמה במכה אחת אחרי כמה שבועות מגומגמים. הפסדנו כי המחליפים שלהם היו בינגו.

לפני המשחק לא היו לי הרבה דרישות, אלא שלא היינו מספיק קרי רוח, יצירתיים וממושמעים, וגם טיפת מזל היתה חסרה לנו.
זו עונה נהדרת, שתסתיים עם אליפות נפלאה, אבל הלילה אני הולך לישון מאוכזב. מזמן לא התבאסתי כל כך מהפסד. מזמן לא רציתי שננצח כל כך.
חוזרים לחיים הרגילים, לבידוד, לקורונה.
מוזר, אבל מסתבר שהחיים ממשיכים גם אחרי הפסד כואב…

בלילה:
כשאני מסיים את הכתיבה אבי מלר מודיע שכל שחקני יובנטוס ואינטר נכנסים לבידוד בגלל שחקן חולה.
האם השער של מוראטה יהיה הזיכרון האחרון העונה מהצ'מפיונס?

בבוקר:
האמריקאים מודיעים על ביטול הטיסות מאירופה והשעיית עונת ה NBA.
כאילו שהעולם חיכה לראות את תוצאת המשחק והחליט שאם ליברפול הפסידה, אז אין טעם להמשיך…