מי שעוקב אחרי ליגת העל מכיר את הסיפורים שמלווים את הקבוצות מדי שבוע. מתי מכבי ת"א הפסידה, כמה שערים באר שבע הבקיעה, האם היה פנדל או לא, כמה צהובים נשלפו, מי מלך השערים, איזה מאמן פוטר השבוע ומתי הסתיים "התהליך". אך האם אתם באמת מכירים את המספרים?

אחת לתקופה אבחר נושא מעניין מהליגה שלנו ואציג אותו דרך הנתונים. והפעם – על הקהל והאצטדיונים בליגת העל.

כפי שאני נוהג לציין בפתיח הקבוע של הפינה, כנראה שאוהדי הכדורגל בארץ מכירים טוב את נושא כמות הצופים במשחקי הכדורגל בליגת העל. עד לשנת 2011, המתקנים בארץ היו במקרה הטוב מביכים; מתקנים מיושנים ועלובים שלא כיבדו את הקבוצות שהשתמשו בהם ולא את הקהל שהגיע לצפות בקבוצות האהובות (והשנואות) עליו. זה לא רק עניין מחירי הכרטיסים, האוכל והשתיה, זה לא רק הפקקים, ובטח לא המרחק מהדשא. הרי גם את איצטדיון רמת גן מילאו 40 אלף צהובים בגמר הגביע של 2001 או 50 אלף כחולים-לבנים במשחק הנבחרת נגד אוסטריה. העניין המרכזי באי-הגעת הקהל למגרשים באופן מתמשך, משבת לשבת, הוא העובדה שלאורך עשרות שנים המתקנים ביישו את מי שהלך למשחקים וסבל מישיבה על בטון, מכסאות לא נקובים בכרטיס, מקהל שעומד ומסתיר, או מאקוסטיקה שאינה קיימת. ככה לא בונים מגרש.

בשנת 2011 החלה המגמה של בניית מתקנים חדישים שעושים חשק להגיע למגרש ולעודד. דור חדש של אוהדים יכול סוף סוף ליהנות מחוויית המשחק, להיקשר לקבוצה וליצור המשכיות. החל משנת 2011 (או 2010 אם מכלילים את הרחבת היציע הדרומי בטדי) נראה כי הקהל מצביע ברגליים והמספרים מדברים בעד עצמם – מ-3840 צופים פר משחק בממוצע בעונת 2009/10 ועד 6920 צופים פר משחק בסוף העונה שעברה. זה לא רק סמי עופר, טוטו טרנר, המושבה ונתניה, אלא גם אצטדיון טוטו בעכו, השדרוג בק"ש, התכניות להקים אצטדיון חדש באשדוד וההרחבה הצפויה בבלומפילד, שגורמים לקהל להתאהב מחדש במגרשים.

מהו אורכו של ירח הדבש?

אך האם די במתקן חדיש כדי לשמר את אפקט "ירח הדבש" של קבוצה עם אצטדיונה החדש? ראינו הרי מקרים כמו מכבי נתניה ומכבי פתח תקווה שכבר בעונתם הראשונה באצטדיוני נתניה והמושבה חוו משבר מקצועי אדיר וירדו ליגה, ואת מכבי חיפה שלא מצליחה להתרומם כבר קרוב לעשור, למרות שהקהל הירוק פוקד בהמוניו את יציעי סמי עופר. לעומתם, באר שבע הכירה מבצר חדש ולקחה אליפות כבר בעונה הראשונה במתקן הנהדר בבירת הנגב.

במחקר שנערך בשנת 2005 על ידי ה-Journal of Sports Economics נבחנו כמויות הצופים במשחקי קבוצות בייסבול בארה"ב שעברו לאצטדיונים חדשים, החל משנת 1950 ועד שנת 2002. התוצאות הצביעו על כך שאצטדיון חדש מביא לתוספת קהל של כ-34% בממוצע גם כאשר מנטרלים את הישגי הקבוצות. לפי המחקר, מסתבר גם שאפקט "ירח הדבש" מחזיק מעמד בין שנתיים ואפילו עד עשור שלם, כאשר המשתנה המשפיע הוא שנת הקמת האצטדיון – דבר שמצביע ככל הנראה על מידת החדשנות שהאצטדיון החדש מציג.

ומה אצלנו? מכבי והפועל חיפה החלו לשחק בסמי עופר בעונת 2014/15 וזוהי העונה השלישית שלהן באצטדיון. בעוד שמכבי חיפה מביאה לסמי עופר בממוצע 120% יותר קהל משהייתה רגילה להביא לסמי עופר, נראה כי בשתי העונות האחרונות ישנה מגמה של ירידה בכמות הקהל, של בין 7% העונה ל-14% ירידה בעונה הקודמת לעומת עונת 2014/15. יתרה מזאת כשמסתכלים על נתוני הניצולת (קהל בפועל לעומת תכולת האצטדיון) של סמי עופר לעומת קריית אליעזר, נראה כי הנתונים די דומים ונעים סביב 80% ניצולת מהתכולה.

לעומת זאת, הפועל חיפה שומרת על מספרים די קבועים – כ-4400 איש בממוצע למשחק הן בקריית אליעזר והן בסמי עופר, דבר שכמובן משפיע על ניצולת המתקן, היות ותכולתו של סמי עופר הרבה יותר גדולה. הפער בין הנתונים של מכבי חיפה ליריבתה העירונית יכולים להצביע על פוטנציאל האוהדים של שתי הקבוצות, הווה אומר – הפועל חיפה כנראה קרובה למיצוי הפוטנציאל שלה.

שתי קבוצות נוספות שחוו מעבר לאצטדיון חדש הן שתיים שהזכרתי בתחילת הטור, מכבי נתניה ומכבי פתח תקווה. שתיהן ירדו בעונות בהן עברו לאצטדיון החדש, אך עלו חזרה לליגת העל (נתניה הספיקה לרדת שוב לליגת המשנה). בעונת 2009/10 שתי הקבוצות העמידו בממוצע כ-2000 צופים למשחק. עם זאת, עם עלייתן המחודשת לליגת העל הן יותר מהכפילו את כמות הצופים שלהן, בדומה לנעשה אצל מכבי חיפה, אך בכמויות נמוכות הרבה יותר, סביב ה-4500 צופים למשחק בממוצע בעונת 2015/16. המגמה מצביעה ללא ספק על אפקט "ירח הדבש" מכיוון שהישגים רבים לא היו לשתי הקבוצות בליגת העל.

את הקפיצה הגדולה ביותר, ואני כנראה לא מחדש כאן, עשתה הפועל באר שבע. כבר בעונתה הראשונה בטוטו טרנר היא לקחה אליפות והעונה היא חזק במקום הראשון, דבר המתבצע בניצול של כמעט 100% מהמתקן החדש בנגב. המעבר של באר שבע מקבוצת תחתית-מרכז טבלה לקבוצת צמרת הושלם במלואו עם בניית האצטדיון החדש, מכיוון שבווסרמיל המיושן הקבוצה ניצלה רק כ-50% מתכולתו למרות שבפועל הוא לא בהרבה יותר קטן מטוטו טרנר – 13,000 מושבים לעומת 16,000. מעניין יהיה לראות עד כמה האדומים מבאר שבע יצליחו ליצור דור חדש של אוהדים מסורים גם בשנים בהן ההישגים המקצועיים יהיו פחות מוצלחים.

זמני זה לא חדש

מגמת בניית האצטדיונים הובילה לכך שבעונה הנוכחית שלושת התל אביביות נאלצו לנדוד לאצטדיונים מרוחקים על מנת לאפשר את הרחבתו הברוכה של אצטדיון בלומפילד המיתולוגי. בעוד הפועל ת"א ובני יהודה בחרו באצטדיון המושבה בפתח תקווה, מכבי ת"א נאלצה לנדוד עד לנתניה, לאור כמות המנויים הגדולה שהייתה בבלומפילד ולנוכח תכולתו הגדולה יותר של המתקן בנתניה.

האם מגרש זמני חדיש יכול להיחשב כאצטדיון חדש? אמ;לק – לפי הנתונים, נראה שלא.
בני יהודה אינה עקבית עם כמות הקהל שהיא מביאה למגרש, והחל מעונת 2009/10 היא מתנדנדת בין 3000 לכ-4500 צופים בממוצע. השיא היה בעונה שעברה, אך העונה, באצטדיון המושבה, בני יהודה חזרה לכ-3300 צופים בממוצע. לעומתה, הקהל של הפועל ת"א רגיל לבוא בכמויות גדולות יותר, אך השיאים מגיעים כנראה בעקבות צפי של האוהדים לעונות טובות – 2009/10 – עונת הדאבל, עונת 2013/14 – העונה בה נרכשה הקבוצה מחדש על ידי חיים רמון ועונת 2015/16 – העונה בה נרכשה הקבוצה על ידי אמיר כבירי. בעונות שבין לבין, המספרים היו נמוכים בכ-20%. העונה הנוכחית, בה יצאה הקבוצה לפירוק וגם עברה זמנית לאצטדיון המושבה, היא העונה הגרועה ביותר מאז עונת 2009/10 מבחינת ממוצע הקהל. הפרדוקס הוא שלמרות הירידה בכמות הקהל הממוצעת של בני יהודה והפועל ת"א, הן מנצלות באופן יותר אפקטיבי את תכולת אצטדיון המושבה, בין היתר מכיוון שהוא קטן יותר בתכולתו מבלומפילד.

אך את ההחלטה הקשה וככל הנראה הגרועה ביותר קיבלה מכבי ת"א. מתקופת ג'ורדי קרויף הצליחה הקבוצה להעמיד ממוצעים אדירים ועמדה על ממוצע של כ-12 אלף צופים במשחק, ועל אחוז ניצול של כמעט 100% באצטדיון בלומפילד. המקומות שהורידו את הממוצע הם ככל הנראה עונשי רדיוס שקיבלה הקבוצה אותם בחרה לרוב לקיים בנתניה – ולשם שוב החליטה הנהלת הקבוצה ללכת כשבלומפילד יצא לשיפוצים. ההשלכה הדרמטית היא ממוצע של כ-9600 צופים במשחק, ירידה של כמעט רבע מהממוצעים בבלומפילד. לשוטא ארבלדזה כנראה יש גם חלק בעניין.

כוחו של הרגל

את הנתון המפתיע ביותר, לפחות מבחינתי, סיפקה בית"ר ירושלים. מי שבמשך שנים טוענים על עצמם שהם הקהל הטוב במדינה, לפחות מבחינת מסירות לקבוצה והגעה למשחקים, לא ממש עולים בקנה אחד עם הנתונים. למרות הגדלתו של טדי למעל 30 אלף מושבים, הירושלמים לא מתרשמים ועומדים על ממוצע די קבוע של כ-9500 צופים למשחק. העונה הנוכחית, שמאופיינת בקרבות עיקשים של אלי טביב נגד קבוצת לה פמיליה, הובילה לירידה עד כה של ממוצע הקהל לכ-8200 צופים בלבד.

משפט לסיכום: אמנם ממוצעי הקהל עולים לאורך השנים ונבנים מתקנים חדישים וטובים המספקים חוויה עשירה יותר לצופה הממוצע, אך עדיין ממוצע של כ-6500 צופים למשחק בליגת העל הוא בעיני נמוך מאוד. מצד אחד, קבוצות רבות אינן מביאות כמעט כלל קהל ומצד שני הממוצע ל-5 הקבוצות הגדולות (מכבי ת"א, מכבי חיפה, הפועל ב"ש, בית"ר י-ם והפועל ת"א) עומד על פי 2, כ-12 אלף איש למשחק. זוהי ללא ספק משימה ראשונה במעלה למנהלת הליגה וההתאחדות לכדורגל – כיצד לשפר את נתוני הגעת הקהל למגרשים.