ילדותי,פחדן, רמאי!!!! לא פחות ולא יותר, זה מה שפרשני הNBA אמרו עליו בימים האחרונים מיד אחרי ההודעה המדהימה שהוא עוזב את הסינדרלה אוקלהומה-סיטי וחובר ללוחמים מאוקלנד ויוצר בעצם קבוצת סופר-על.

לצערי אני כותב את הפוסט הזה בחוסר רצון משווע. אני חייב לכתוב ולא לדבר מכיוון שהפה שלי עסוק בלעיסת כובע שכתוב עליו "ווריורס"

מחשבות מהירות לסוף משחק וסוף עונה

לא משנה מי ינצח הלילה או מי יצטיין כי בסופו של דבר הסיפור המרכזי הוא סביב לברון ג'יימס. אין אף ספורטאי אמריקאי שמרכז כל כך הרבה תשומת לב, שנכתבו עליו כל כך הרבה כתבות ושהדעות לגביו היו כל כך חלוקות.

זה התחיל בחופשה משפחתית באילת, הגמר הפגיש בין מיאמי ודאלאס ואני מצאתי כוכב.

יחד עם המשחק הסוליסטי והאפור, גם ההתלהבות שלי פחתה. למרות ההישגים, היה קשה לי לצפות במשחקים של קליבלנד

מצד אחד, מדובר במהלך מפתיע, כי הרי קליבלנד מובילה בגדול את המזרח, למרות ששיחקה רוב העונה בלי קיירי אירווינג. מצד שני, זה מה שמצפים מקבוצה עם לברון + כוכבים + המשכורות הכי גבוהות בליגה.

ראיתם עבור מה מת'יו דלבדובה מקבל מעל 1 מ' $ בשנה? עושה שקמח על שחקני גולדן סטייט!!

חוץ משנה אחת טובה, העשור האחרון של הניקס היה נוראי בלשון המעטה. המצב היה כל כך גרוע שפשוט לא יכולנו לראות יותר משחקים.

לרגל הודעת הפרישה של הכוכב האמריקאי החלטתי לנסות ולהתחקות אחר קריירה של 20 שנים בצהוב-סגול של הלייקרס