הכל עניין של פרספקטיבה, אך בעולמנו המפונטז - שבו אנחנו שולטים במועדון שיצרנו ומיתגנו במו ידינו, שאליו וממנו אנו מעבירים שחקנים על בסיס שבועי כדי למקסם את כמות הנקודות שצברנו - לראות 0 ליד שחקן שלך זה רע, רע מאוד.

בפרק #92 דיברנו על ליגת העל כמובן: הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים, מכבי חיפה, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, והפועל חדרה כמובן!

יש עוד ליגיונרים, פחות מוכרים, שמנסים לפלס את דרכם אל הצלחה אירופית, בלי שאור הזרקורים מופנה אליהם. הליגיונרים האלו חשובים לא פחות מהליגיונרים המוכרים יותר, וחלקם הם העתיד של הכדורגל שלנו.

פרנק למפארד הוא אחד השחקנים היחידים שבאמת גרמו לי להתאהב במשחק. הוא עולה בקנה אחד עם אגדות כדורגל שהערצתי בימי פיפ"א 2006 העליזים, כמו דויד וייה, פיליפו אינזאגי ואבירם ברוכיאן.

בכדורגל, אין משהו שמרגיז אותי יותר מאפאתיות. מותר להפסיד, מותר לא לשחק טוב. הכל בסדר. אבל לא ייתכן ששחקנים לא זזים, שנראים כאילו לא באמת אכפת להם אם הם לא ינצחו, ועוד בדרבי.

לפני כשבועיים כתב רום טל-דן פוסט קצר ובו תיאר את מצבו העגום של הכדורגלן הישראלי. הההמלצה שלו היתה קצרה ופשוטה - צריך להסיר את המגבלה על כמות השחקנים הזרים

הפועל באר שבע של השנתיים האחרונות היא לא אותה הפועל באר שבע מתחילת שושלת האליפויות. הקבוצה שהתנהלה תחת ניהול מופתי ושפוי, ושהצליחה לשבור את ההגמוניה הצהובה של מכבי תל אביב, הפכה עורה וסטתה מהמסלול

עטר בן ה-31 עבר דרך לא קצרה ולא קלה, אפשר אפילו להגיד - מתישה, אל הטופ של הכדורגל הישראלי. אין זה דבר מובן מאליו עבור מי שדבקה בו תדמית בעייתית שמסרבת להרפות גם לאחר כל כך הרבה זמן.

תמיד שנאתי אותם, את המגרשים הסינטטיים - אולי בגלל השריטות שאתה מקבל בכל פעם שאתה עושה גליץ' או נופל, או אולי זה משהו יותר עמוק.

כשהבת שלי אמרה שהמשחק הזה כבר היה השבוע, הסברתי לה איפה היא טועה. כשסלאח עבר את השוער והחטיא כמו סטארידג' באמצע השבוע, הבנתי שהאישה שוב צדקה.