משחק דרמטי שאולי לא היה בו כדורגל גדול, אבל היה בו הכל.

הרגשה מעורבת. מצד אחד, שבת מבאסת של גשם ללא הפסקה ופטירתם של אנשים מוכשרים, עמוס עוז ושייע גלזר. מצד שני, אין חדשות טובות יותר מאשר הפסד מפתיע של טוטנהאם אחרי כדור שעובר בין הרגליים של אלדרווילד בדרך לרשת.

למחצית השניה עולה קבוצה אחרת באפור, שמשום מה עונה לאותו שם כמו ההיא מהמחצית הראשונה

זה אמור להיות משחק קשה, אבל לא בניתי על התקפת לב בדקה השניה. הקוון והנבדל עצרו את החיוג למד"א, אבל עוררו תהיות אצלי לגבי התיאום בין וירג'יל ולוברן.

יש משהו בלונדון לתייר בכלל ולחולה כדורגל בפרט אשר משרה אווירה אחרת, תחושה אחרת, את התחושה ששום דבר רע לא יכול לקרות

הפסד לא יכתיר את העונה הזו ככישלון וניצחון רק יתן חותמת נוספת על עונה מוצלחת.

מסי? מי זה מסי? סלאח הוא המלך. מי עוד יכול לסובב ככה כדור ברגל שמאל לחיבורים. וואו.

עשרה ימים עברו מהמשחק האחרון, וזה נראה לי ממש מזמן, בערך כמו המאה הקודמת לפחות. היה קשה, אבל נשארתי בחיים.

את הדקות הראשונות של המשחק, אני מבלה במעקב אחרי הפנינים של צמד הדברנים שמפריעים לשידור: "פורטו קבוצה קומפקטית" - מה זה אומר? שהם פחות שחקנים?

אז רפא בניטז עושה את העבודה, מנצח את יונייטד ומייצר לנו תקוות ל"מקום ראשון בליגה של קבוצות שלא קוראים להן סיטי", אלא שגם אוהדי ליברפול הצעירים כבר יודעים שתקוות כאלה סופן להסתיים בד"כ באכזבה. נחכה ונראה.