לפני המשחק היתה לי התלבטות קלה מה לעשות, כי אצל השכנים שלי התקיימה הופעה של "ג'יין בורדו", אחת הלהקות הכי הכי של השנה האחרונה במוזיקה הישראלית. המחוייבות לקהל קוראיי הנאמן הכריעה לבסוף לטובת הכדורגל, אבל מדי פעם התגנבתי למרפסת כדי ללקט כמה צלילים.

אילוצים משפחתיים הכתיבו הפעם זווית אחרת של צפייה במשחק. זווית דף הפייסבוק של אוהדי הקבוצה בתגובות בזמן אמת

כל דבר בחיים הוא סובייקטיבי, אבל אם אני מסתכל אובייקטיבית על מה שקרה בשבועיים האחרונים למכבי ת"א, אני מתקשה לראות את המהפך הגדול שעברו הכדורגל והכדורגלן הישראלי בעקבות ההעפלה לצ'מפיונס.

שתי דקות אחרי שקוטיניו מפציץ את המשקוף של פטר צ'ך, מתקשר אליי כהן. חזרתי מחו"ל, יאללה בוא תראה אצלי את המשחק ב-HD, גם ככה במחשב זה בדיליי של דקה ולא באמת שידור חי.

פתאום אני קורא שהשנה יש ערוץ הקיבוץ גם בליגה הלאומית. לצ'מפיונס נדמינו? האם נעמוד בפיתוי או ניכנע? לא חבל על 45 ש"ח לחודש או בעצם 540 ש"ח כי אני לא מבטל בזמן? אני מחליט - לא מתחברים.

הקבוצה הזו שפעם משכה אלפים למגרש הפחים המצ'וקמק, היום כבר לא כל כך מעניינת את הציבור. מדהים שהעיר הרביעית בגודלה בישראל, עם אוכלוסיה ברמה סוציו אקונומית גבוהה, לא מצליחה להעמיד קבוצת כדורגל אטרקטיבית שתייצר עניין.

מאחר ואין לי מושג מי הקבוצה הזו, בורנמות', אז חיפשתי את האתר שלה, וקודם כל למדתי שהכינוי שלהם זה ה"דובדבנים" (cherries). זה כבר עושה את הניצחון הצפוי למתוק יותר

במהלך השבוע, כשהמגעים לקראת חתימת חוזה הטאלנט שלי עם "הזווית" התחממו, התחלתי לחשוב מה אני כותב בפוסט הראשון שלי.