"עשינו את זה" אמר לי חבר קרוב שצפה עמי במשחק. הסתכלתי אל לוח התוצאות ועל הצד השמאלי העליון של מסך הטלוויזיה הופיעה התוצאה הבאה: מכבי תל אביב 1 פורטו 3.

פעם ראשונה פורטו, מאזן 15:0 במשחקי החוץ מול הגדולות, פעמיים זהבי במדים של היריבה העירונית. מה יהיה היום?

שאלת המתאזרחים היא בהחלט שאלה נכונה ונושא שצריך להיבדק במלוא הרצינות. זאת בעיה שקיימת אצלנו בתור מדינה, בתור עם, והיות והכדורסל (והספורט בכלל) הוא פשוט השתקפות של המדינה, הבעיה קיימת גם שם.

מכבי תל אביב שולחת לצמד משחקי הנבחרת לא פחות מתשע שחקנים, ניסינו לראיין את אחד מהשחקנים אך רק אחד הסכים להיפגש איתנו לראיון פיקטיבי בהחלט שלא התרחש מעולם.

ב-15 שנים האחרונות אני אוהד טלוויזיה. איכשהו נוצר לכינוי הזה מעמד של אוהד נחות. של מי שלא באמת משקיע בקבוצה, לא ממש רוצה בטובתה ובטח שאסור לו להביע את דעתו כי הוא לא במגרשים.

30 אלף צופים, סמי עופר במלוא הדרו, שתיים מקבוצות הכדורגל הגדולות של ישראל. סופר קלאסיקו ישראלי. יותר סופר כאילוסיקו.

בארגנטינה זה בוקה נגד ריבר, בספרד זה ברצלונה נגד ריאל ופה במדינה הקטנה שלנו תמיד היה ותמיד יהיה משחק אחד שראוי להיקרא הסופר קלאסיקו הישראלי - מכבי חיפה נגד מכבי ת"א.

הימים עוברים ומפלס ההתרגשות עולה, שיחת היום הופכת מ"הולכים בשביל החוויה" ל"צ'לסי בתקופה רעה ויש סיכוי לעשות משהו מולם"

בשריקת הסיום, ותוך כדי החגיגות ביציע, אני כבר ידעתי – למשחק הראשון של מכבי בחוץ אני נוסע, לא משנה לאן.

על פניו הכל בסדר. מכבי תל אביב השלימה שלשום את המחזור השני כשבמאזנה 6 נקודות, שוער חדש ונוצץ הגיע למלא את השורות, המטרה באירופה הושגה מעל ומעבר ואפילו נאחס הסיבוב הראשון בבאר שבע נשבר לאחר נצחון חוץ בשיניים. אז למה בעצם אני כל כך מודאג?