נעים להכיר, אני אוהד מכבי תל אביב, (מעכשיו כמו בכל מקום בארץ שהוא לא חיפה כשאכתוב מכבי הכוונה למכבי תל אביב) שלא רכש מנוי בחמש השנים האחרונות. נו טוב, האמת שגם לא ב-15 השנים האחרונות. המנוי האחרון שלי היה בעונת 2000 לשער 4 האגדי באצטדיון רמת גן. לאחר מכן התגייסתי וחייתי את החיים ומנוי למכבי לא עשיתי כי למרות שבזמן משחק הייתי צופה או מאזין לשירים ושערים מבלי לפספס, לא רציתי להקדיש יום שלם למשחק כדורגל.
כאשר מגיעים למגרש, צריך לצאת לפחות שעתיים לפני בגלל הפקקים והחניה, מפספסים חלק מהמהלכים בזמן המשחק, נמצאים בחברת אנשים שחוץ מזה שלכולנו יש את האהבה לקבוצה, אין בינינו שום דבר משותף וכל זה במחיר האווירה המיוחדת במגרשים. אז בשלב מסוים, התחלתי להעדיף את הנוחות של לראות משחקים בבית בטלוויזיה שלי עם מי שאני רוצה לראות ונהנה לראות. אז כן, ב-15 שנים האחרונות אני אוהד טלוויזיה. איכשהו נוצר לכינוי הזה מעמד של אוהד נחות. של מי שלא באמת משקיע בקבוצה, לא ממש רוצה בטובתה ובטח שאסור לו להביע את דעתו כי הוא לא במגרשים.
את האמת, אני חושב, שמאז שאני צופה בטלוויזיה במשחקי מכבי, אני מבין את הקבוצה אפילו יותר מאשר כאשר הייתי הולך לקריית שלום ולאצטדיון ברמת גן וזאת בגלל שכל מהלך אני רואה כמה פעמים, אני שומע דעות של אנשים שבאים מעולם הכדורגל (לא עם כולם אני מסכים, אבל אין ספק שהם מבינים יותר), אני לא מפספס מהלכים וכיף לי הרבה יותר.
אני יכול להכניס איזו שתייה שבא לי ולא גובים לי עבורה מחיר מופקע, אני יכול להגיד מה שבא לי, גם אם זה ממש לא מקובל, כי אף אחד לא שומע אותי, אני יכול לקפוץ ולהשתולל כאילו הייתי חלק מהאווירה ואני יכול לשבת בשקט אחרי גול כי ככה בא לי. וזה עוד מבלי להזכיר את הרגשת הביטחון שלא יקפוץ עלי איזה פואד שיכור כשאני הולך עם הילד שלי ויתקוף אותי רק כי לדעתו אני עם צעיף לא בצבע הנכון.
אני לא אוהד את מכבי פחות מאשר אהדתי בגיל 17, אולי אפילו להפך. אני לא אוהב כדורגל פחות, אולי אפילו להפך.
אני פשוט אוהד מהטלוויזיה.
אתה לא אוהד. אתה אוהד כשנוח לך. נקודה.