בארגנטינה זה בוקה נגד ריבר, בספרד זה ברצלונה נגד ריאל ופה במדינה הקטנה שלנו תמיד היה ותמיד יהיה משחק אחד שראוי להיקרא הסופר קלאסיקו הישראלי – מכבי חיפה נגד מכבי ת"א. משחק שפרט לאמוציות שהוא טומן בחובו, קיימת בו יוקרה על מי הוא המועדון הבכיר במדינה.

המשחק הראשון שלי, אי שם לפני 20 שנה, היה המשחק הנ"ל. אני זוכר את עצמי יושב 90 דקות על כתפיו של אבי וצופה במשחק. למה על הכתפיים שלו? כי זה היה המקום היחיד שהיה פנוי בקרית אליעזר במשחקים האלו. עוד לפני שאסון אמיר רנד גרם להפחתה המשמעותית של איכלוס קהל באצטדיונים בארץ, היו מצטופפים 2-3 אנשים על כל כיסא פנוי באצטדיון וזאטוטים כמוני מצאו קומה שניה בדמות הכתפיים של אבא בשביל לתצפת על ברקוביץ', מזרחי ועטר מצד אחד, וזוהר, דריקס ונימני מהצד השני בקרב הענקים של שנות ה-90.

את המשחק מחר אפשר לחלק לשניים: החלק הראשון הוא החלק העצוב, במצב של שתי הקבוצות כיום זה נראה אפילו קצת לא כוחות. מכבי חיפה היא קבוצה סמי מפורקת שנקודת האור היחידה שממנה היא שואבת מוטיבציה היא הנקודה האחרונה שהושגה בדם, יזע ודמעות במשחק האחרון נגד ב"ש. מכבי תל אביב היא המכונה המשומנת (על אף שקצת חורקת במשחקים האחרונים) שדורסת כל מי או מה שבא מולה. מצד שני, אפשר גם להסתכל על זה אחרת. כאוהד של חיפה אני רואה במשחק הזה הזדמנות ענקית לצאת לדרך חדשה. אין שחקן במועדון שלא מבין את המשמעות של ניצחון ירוק על הדשא של סמי עופר מחר, ואם יש אחד כזה עוד בחימום הוא יבין בדיוק מהי המשמעות הנ"ל. ניצחון מחר ומעבר לצימצום פער הנקודות הלא מידתי מהמקום הראשון יחסית למחזור בו אנחנו מצויים, הוא גם יוכל להוציא את מכבי חיפה לדרך חדשה עם הרבה יותר ביטחון ואמונה שמהלימון הזה אפשר להוציא הרבה הרבה יותר מיץ. המשמעות יכולה להיות יציאה לדרך חדשה עם טירוף בעיניים, אם רק תגיע ההבנה שעל אף הבלאגן שהיה במועדון עד כה (שמספיק לעונה שלמה במועדונים אחרים), העונה עוד בחיתולים והכל עוד פתוח. 22 שחקנים, 30 אלף אוהדים ביציעים, סופר קלאסיקו ישראלי אחד וערימות של כבוד ויוקרה.

May the best team win.